אוי קרול….

לפי שם והכותרת שנושא הפוסט , יש מי שעשוי לחשוב שאני הולכת להתייחס לאחד משיריה של קרול קינג המופלאה. או אולי בכלל לשירו של ניל סדקה "הו…קרול", אבל לא. אני הולכת לכתוב הפעם על קרול אחרת, וה"אוי" הוא אמיתי, "אוי" יהודי, אידישאי  עמוק כזה שיוצא מהלב והנשמה.

לפני כשבועיים קרה לי מה שאין משתמש ברשת ה"פייסבוק" שלא חושש שיקרה גם לו. ברכתי ליום הולדתה  ה-87, אישה יקרה חברה שלי, קרול, לאחר שכבר היתה מספר ימים בעולם שכולו טוב, מבלי לדעת על כך כמובן . במסגרת חברויות ה"פייסבוק" שלנו, וברכות יום -ההולדת שאנחנו בדרך כלל (אני לפחות) מאוד שמחים להעתיר על מאות חברינו לרשת, תמיד מתגנב לליבי החשש שאולי משהו התפספס, בעיקר כשמידי פעם "קופץ" מול פני פרופיל חי וצבעוני מאוד של אדם שכבר עבר מן העולם. במסגרת מערכות הנימוסין החדשות שצצו לנו אגב ה"רשתות החברתיות", כאשר אני נתקלת בברכה שכזו שכותב מישהו, אני בדרך כלל כותבת לו בעדינות שיבדוק את דבריי, אך לעניות דעתי האדם כבר לא איתנו.

 לכן, לא הופתעתי, אבל מאוד הצטערתי למצוא  כמה ימים לאחר מכן הודעה במסנג'ר מאחותה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אנדריאה, שעדכנה אותי בצער שקרול נפטרה. עד שענתה להודעת הצער והתנחומים ששלחתי לה, ולשאלות ששאלתי אותה, כי אנחנו חיות משני צידי העולם, מיהרתי להיכנס לפרופיל של קרול ולמחוק בצער את ברכתי החמה, והמיותרת מסתבר.

כשחלונות הזמן הצטלבו, אנדריאה  שם בארצות- הברית ואני כאן, ניהלנו שיחת עדכון ,תנחומים והשתתפות בצער.

בוודאי תשאלו מה הקשר שלי לאמריקאיות הללו, שהן לא בנות משפחה. לקרול ואנדריאה קראנו דרך לצון  במשפחתנו הגרעינית:  "הסבתות האמריקאיות שלנו". גם כאן, אני חוטאת לאמת, לא רק כי הן לא ממש "שלנו", אלא כי אנדריאה, הצעירה מבין השתיים (בת 75 כשהכרנו) לא נישאה או ילדה מעולם. קרול, אחותה הבוגרת והגדולה (מעל 80 כשהכרנו ) היתה אם, רעייה למופת ואפילו סבתא יהודייה טובה מאוד, במישיגן הרחוקה.

אז מה לך ולהן ודאי תשאלו. ואספר לכם בשמחה שהקהילה בנהלל, המושב שלי מקיימת יחסי חברות אמיצים שנמשכים כבר מספר לא מבוטל של שנים עם הקהילה היהודית באן-הארבור. בשנים בהן הקורונה לא ניהלה ושיבשה את חיינו, משלחות גדולות וקטנות, צעירות ומבוגרות, נסעו ובאו מכאן לשם ולהפך, וכך לקראת חג השבועות שלנו במאי 2018, הגיעה לכפרנו משלחת נשים שלהן. חלק חשוב מתוכנית הביקור ,הוא אירוח חם לבבי ומזמין במשפחות במושב שמתנדבות לכך. בימים רגילים אני בדרך- כלל נענית לאתגר ומזמינה, מתוך אמונה, שמבוססת על ארץ המוצא והערכים של אישי, זאב (שעלה בגיל 10 מארה"ב) שזהו מפעל חשוב ביותר.

בדרך כלל גם נערכת התאמה בין המארחים לאורחים ולשלב ולגיל בו הם נמצאים בחייהם, רק הפעם הזו לא התנדבתי להיכנס לרשימת המארחים, משום שביתי הבכורה היתה בחודש תשיעי וחיכיתי "כל רגע" ללידת נכדתי הבכורה.  (אז באמת האמנתי שזה יכול להתרחש כל רגע) בסופו של דבר, משום שזו היתה משלחת גדולה במיוחד, חסר בית מארח אחד עבור שתי אורחות. וסיכמתי עם האחראית על האירוח שליבי, וביתי פתוחים, ונשמח לאפשר הלנה של שתיים מהן כאן , אבל לא בטוח שנהיה פנויים לארח, או שמא בכלל כבר אחבוק את נכדתי בזרועותיי בתל-אביב.

היות שהקהילה שלנו חמה ועוטפת, והאירוח הוא משימה משותפת, שמוציאה הרבה הטוב גם ממנה, סיכמנו שכל עוד אנחנו כאן נדאג להן, ואם נוזעק, יהיה מי שיטפל בהן. וכך קיבלתי לארח שתי "סבתות" רגע לפני שאני בעצמי עומדת להפוך לסבתא. קרול כבר היתה בעבר מספר פעמים בארץ, ושמחה הפעם להתלוות לאחותה הצעירה ממנה, אנדריאה שזו היתה לה הפעם הראשונה בישראל. ה"גילוי הנאות" הונח על ידינו על השולחן עם הקפה והתקרובת של קבלת הפנים. הן מטעמן כמו שסיפרו לנו בהמשך, רק התפללו שהכל יהיה בסדר, ושהלידה תתאחר עוד קצת, לפחות עד סוף הביקור שלהן. אנחנו מצידנו התפללנו שהכל יהיה בסדר, ושביקור החסידה יקדים קצת , בין היתר כדי שהנולדת עוד תספיק להיות "ביכור" בחג הקרוב.

אני שלא הבנתי עד אז במלואו את פשר ה"זיווג", למעט העובדה הטכנית שהיו מעט מאוד מארחות בגילאים הללו, הבנתי שבעצם זכיתי ל"סדנת הכנה לסבתאות מיטיבה", מסבתא יהודייה אמיתית. במהלך האירוח הזה חוץ מהקצעה נוספת של האנגלית שלי, שבדרך כלל מתייצבת אחרי שהאורחים כבר נוסעים, למדתי עוד כמה דברים.

ראשית, שמסתבר שדינמיקה בין אחיות, גם בגילאים המתקדמים הללו, לעולם לא נגמרת.

שנית, שכאשר נסיך בריטי מתחתן (באותו חג שלנו, התחתנו הארי ומייגן בבריטניה הרחוקה) לא משנה הגיל, שלושתנו ישבנו כמו ילדות קטנות מול הטלוויזיה, וצפינו מתרגשות יחד בשידור החי של החתונה המלכותית על כל שלביה.  עוד למדתי מסבתא קרול, שסבתא היא סבתא, היא מיד אמרה בדרכה המיוחדת שלא היה מזיק לו הארי היה עושה תספורת טובה לפני החתונה, וגם הצטערנו יחד , ואולי אפילו מחינו דמעה, שאין לו אמא (לא חייבת להיות יהודייה) שתגיד לו את זה.

כשרבות מנשות הכפר, המארחות, ואיתן האורחות, עשו חזרות בשמש הקופחת מאוד (היה חום של קרוב לארבעים מעלות) לקראת אחת מגולות הכותרת של הביקור, ריקוד משותף לחגיגת הביכורים, שהונצח על גבי מגנט שעד עכשיו תלוי לי על המקרר, בין תמונות נשכחות של טיולים בחו"ל ובעלי מקצוע חשובים, כמזכרת מאותה חוויה, קרול אמרה שאנחנו פטורות, כי "מזמן עברנו את הגיל…" וכך ישבנו לבטח במזגן בבית. כשממש השתדלנו, גם להפגין סולידאריות, וגם לא להפר את כללי המשלחת, הסתכלנו מבעד חלונות האוטו הממוזג  על המחוללות שמתאמנות בשדה השלף.

כשבני הצעיר, שהיה אז בקורס אינטנסיבי בצבא, בו למד ערבית מדוברת  נשאל על ידה באחת מהארוחות מספר שאלות ,והחל לענות מתוך בלבול ב"מוח השפות" בערבית, היא עודדה והרגיעה אותו בחום סבתאי כזה שלא זכה לו מאף אחת מסבתותיו בעבר, וזכתה בסופו של דבר לתשובות רהוטות באנגלית. אבל גולת הכותרת של הדיאלוג הזה, בין סבתא וסבא לעתיד לבוא ,לסבתא יהודייה  (אמריקאית) ותיקה, היה כאשר סיפרה לנו על אחד מנכדיה, שמנגן מוזיקה צעירה ,מודרנית ורועשת -רוקר. היא מצאה סרטונים שלו ב"יוטיוב"  ואישי היקר הקרין אותם בעבורה ועבורנו על מסך הטלוויזיה בסלון הישראלי שלנו , לאחר שהסתיים הטקס המלכותי הנוצרי בכנסייה באנגליה. צפינו ברוקר יהודי אמריקאי, על מסך מלא, מלווה בתרועותיה של סבתא גאה . אז קרול סיפרה לנו שהיא ידעה שהוא מנגן וכותב, אבל גם ידעה שהוא "ילד טוב", כי הרוקרים בדרך כלל מלאים קעקועים, ואילו הוא לא. עד שיום אחד חיפשה, מצאה ואף צפתה בסרטון "לא מבוקר" שלו, וראתה לדאבונה לא את הנכד הסולידי הלבוש בחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים עד המרפקים, ושערו הארוך אסוף בקפידה רבה, אלא את זרועותיו החשופות מבעד לגופייה עם הקעקועים המגוונים והצבעוניים, והשער הפזור.

הביקור הסתיים כמתוכנן, והנכדה נולדה מספר ימים לאחר מכן. במהלך השיחות סביב השולחן  שמעתי מקרול, שיחד עם  בעלה שנפטר מספר שנים לפני כן ,הם היו מאוד מרכזיים ופעילים בקהילה היהודית, ועשו רבות למענה וגם למען ישראל. כך גם התרשמתי מדברים נוספים ששלחה לי אנדריאה לאחר שיחתנו, והתנצלה שראתה את אותה ברכת "פייסבוק" שלי, אבל לקח לה מספר ימים להתפנות ולכתוב לי על האובדן. עם אנדריאה היה יוצא לי להתכתב ולהתעדכן לעיתים יותר תכופות, אבל עם מרבית האורחים הללו, הקשר האינטנסיבי של הביקור, הכמעט משפחתי,  מומר בחילופי ברכות בערבי חג או לכבוד ימי הולדת ב"פייסבוק" או "לייקים" ב"סטורי" על תמונות מאירועים משפחתיים ובגדים חגיגיים מעבר לים, ונשאר כזיכרון נחמד ורחוק.

קרול אני זוכרת אותך, עצובה על לכתך, מצטערת שסבלת בימיך האחרונים. אני שמחה שזכית לחיים ארוכים, יפים וטובים מלאי מעש ועניין, ושמחה שהיקום שלח לי אותך ל"סדנת הדרכה לסבתאות".

אני מקווה שבמסגרת היציאה מהקורונה (בינתיים), יחזרו גם היחסים החמים והאירוחים ההדדיים בין הקהילות, ושאנדריאה, חברתי מאן- הארבור תגיע בהקדם לבקר אותנו שוב בישראל. לא חייבים שבשביל זה מישהו מבית המלוכה הבריטי יתחתן, או שתיוולד לי נכדה נוספת , אם כי ממש לא הייתי מתנגדת….

---

תמונת השער-המגנטים על המקרר.

תמונות 1 ו-4, אנדריאה וקרול בשטח החגיגה במהלך החזרות, וקרול מצלמת את הרוקדות

תמונות נישואי הארי ומייגן מתוך הרשת, כתבות של Yent