הפקידה של הסיירת

לאורך שנים, שמה ותארה היו מוכרים לי מאמי, האחות השכולה, שמצאה באותה פקידה מסורה מקור של סעד ותמיכה, ללא גבול. תמיד נאמר שמה, לעיתים רבות עם תוספת החיבה "לה", אבל תמיד תמיד-הפקידה של הסיירת.
עברו חלפו להן שנים רבות, ואמי שקעה אל עולמות השכחה שנים רבות לפני שהלכה לעולמה. יום אחד באמצע יום העבודה שלי בסטודיו בין בדים ולקוחות, מגיע אלי טלפון ובצדו השני קול נשי נעים, ולא מוכר. "זאת מירב?" היא שואלת. "כן" אני עונה. "מירב לבית וולף היא ממשיכה?" "כן" אני עונה מעט מופתעת, תוהה לאן תוביל השיחה. "הבת של מוטיק ומלכה?" היא ממשיכה, ואני שואלת "אבל מי את?" מבינה שזה קשור לעבר המשפחתי, ולא לכאן ועכשיו. "אני הפקידה של הסיירת" היא אומרת, ומוסיפה את שמה ואומרת: "את בטח לא מכירה אותי". ואני משיבה: "מכירה גם מכירה", נזכרת ומזכירה איך אמא היתה נאחזת בשמה, בשיחותיה אתה כמקור של נחמה גדולה.
"איך הגעת אלי?" אני שואלת. והיא מספרת לי שמזה תקופה היא מתקשרת אל בית הורי, כדרכה, לאחל לאמא שנה טובה בראש השנה, חג שמח בערב פסח, ולהשתתף בצער ביום הנפילה של ראובן (ע"פ התאריך הכללי), ואין מענה. "נכון" אמרתי לה "אמא נמצאת בבית אבות, והיא איבדה את זיכרונה". והיא אומרת לי: "הנחתי שקרה לה משהו, זכרתי שבשיחותי איתה, סיפרה שאת מתגוררת בנהלל, אז חיפשתי אותך". אתם יודעים, במושב זה לא קשה למצוא מישהו אם לרגע מחפשים, וכך "הפקידה של הסיירת" הגיע אלי. השיחה בינינו התנהלה ממקום קצת משונה, כי מאז הפעם האחרונה ששוחחה איתי, עברו שנים רבות, הספקתי להתגייס לצבא וגם להשתחרר, לעשות עוד כמה דברים, ולהיות בעצמי אמא לבת שמשרתת כ"משק"ית ת"ש" שהיתה אז בשרות פעיל , וגם היא כבר היתה אחרי "מלחמת לבנון השנייה" בה שמעתי אותה בגיחותיה הקצרות הביתה, מדברת בטון נעים ומדויק ממכשיר הטלפון הנייד שלה, ומרגיעה אימהות דואגות של חיילי שתי פלוגות טנקים שנלחמות בשטח, ובמקביל מלווה במילים מעודדות חברה טובה וקרובה "משק"ית ת"ש" כמותה, שלרוע מזלה איבדה מספר חיילים מפלוגתה במהלך אותה מלחמה.
אומרת לי "הפקידה של הסיירת", שאני רואה בה באותו רגע את הקול ההוא של החיילת התומכת באמא מילדותי, ובאותה עת ממש את הנערה הצעירה בת ה- 18 או ה- 19 שצער העולם כולו נפל על כתפיה ביום אחד, והיא מנסה לנווט את עצמה בין משפחות כואבות, "שבעות" ואזכרות. "מירב, זו השריטה שלי" היא אומרת:, אני חייבת בשביל עצמי להיות איתך בקשר".
לא קשה להיות איתה בקשר, היא אשה חמה, חכמה, נעימה ומקסימה. נעשינו חברות. הקשר שלנו מתייחס לכאן ועכשיו, אבל נובע מהעובדה ששתינו חולקות זיכרון מאוד דומה ומאוד שונה של יום שחור אחד, שהפך את חיי שתינו, כל אחת בדרכה לשונים מאשר יכלו להיות. כך היא ישבה לצידי באזכרה שנערכה במלאות ארבעים שנה לנופלו, וכך היא מקדימה להביא לי כל חג בברכתה הטלפונית הלבבית והקשובה. וכאשר היא מתקשרת כל שנה במועד הנפילה (תמיד ב 27 לנובמבר) אני חולקת איתה חוויות ורשמים על האזכרה בהר הרצל בו קבור ראובן ז"ל, שנערכת תמיד במועדה העברי, שבוע או שבועיים קודם לכן. עברו חמישים ואחת שנה, היא ממשיכה לשמור על קשר, ואני מספרת לה איך היתה הנציגות המרשימה תמיד של "סיירת גולני" על יד חלקת הקבר. כבר שנים רבות, תמיד נמצאים שם מספר חיילים וקצין או קצינה, מכבדים את המשפחה ואת זכרו.