בשבוע האחרון אי אפשר שלא להתרשם, ובצדק כי העניין העומד במרכז חיינו הוא סוגיית החיסונים.
שאלות רבות ונוספות עולות מעצם ההתייחסות לנושא, כמו למשל: עד כמה החיסונים יעילים? מה הן תופעות הלוואי? האם הם חלילה עשויים לגרום לעקרות? אם אתחסן, האם יצמחו לי זנב או קרניים? החיסונים של איזו חברה טובים יותר- "פייזר" ,"מודרנה" או אולי הרוסי? מה עם החיסון הישראלי? מה בעצם עלה בגורלו של המתחסן הישראלי הראשון? מי יהיו הראשונים שיעמדו זקופים לקבל את החיסון? בפני מי יתחסנו, בעבור מי יצטלמו, ומה באמת ישימו להם שמה בפנים? מה יקרה אם דווקא נוטלי ה"פלסבו" יחלימו? והאם על -פי כללי "פרוטוקול הטקס" צריך לפרוס שטיח אדום בפני ארגז הקפאה מעופף המגיח ומבצבץ מבטנו של מטוס? אם נמשיך עם ההיגיון ה"גששי" הזה גם נשוב ונשאל: "אז מי צריך להקדים ולומר שלום, זה שעולה, או זה שיורד?
אולי אני נשמעת לכם מעט מבודחת, אבל אלו הן באמת שאלות רציניות והרות גורל (כבר הודיעו, שנשים הרות לא יקבלו). ברור לכולנו שהדרך בה יוצגו הדברים לציבור, כמו גם הדרך בה הוא ישתכנע, או יחשוב שכדאי לו להשתכנע להתחסן או לא להתחסן, הן סוגיות שיכולות להשפיע על אופי, איכות והתנהלות החיים שלנו במהלך השנים הקרובות.
מרגע שהתחלתם לקרוא את הפוסט, בטח שאלתם את עצמכם: "רגע, אז מה היא עמדתה?" לא כי אני נחשבת בעיניכם כברת-סמכא בתחום הרפואה, אבל בטח ובטח נחשבת כ"בעלת דעה".
כמו רבים מכם קוראיי, טרם גיבשתי את עמדתי מה תהיה עמדתי, ברגע בו יקראו לי ל"חדר האחות" לקבל את הזריקה. אני לא מתכוונת לחדר הטיפולים במרפאת הכפר, אלא נזכרתי באותו "חדר האחות" שהיה ממוקם מאיים ושותק בקצה בניין הכיתות המאורך בחזית בית-הספר היסודי בנהלל. היו בחדר הצר מיטת עץ צבועה לבן, שולחן עם שני כסאות, וכרזות תלויות עם שרוך על מסמר על הקירות, המסבירות למה כדאי לצחצח שיניים וראוי ליטול ידיים.
בכיתה א' נקראנו ונשלחנו אחד אחד מן הכיתה אל חדר האחות, לפי הרשימה המודפסת על- פי סדר אלף-בית של שמות המשפחה. שם עמדה אחות בית- הספר (כן, היה פעם מושג כזה) לבושה בחלוק כחול עם שביס לבן על ראשה, וחיסנה אותנו. בסיום "סבב א'" (תכף תבינו למה) עדינה, המחנכת שלנו, תלתה פתק גדול עם איור של מזרק על לוח- המודעות של בית -הספר, ובו נכתב: "ילדי כיתה א' קיבלו זריקות ולא בכו!" עדינה לא שיקרה, אבל זו היתה רק חצי אמת. כמה מאיתנו (אל תדאגו, לא אחשוף שמות ולא אסגיר חברים) פחדו וכן בכו, ולכן הוחלט שהם כן יגיעו עם אמא במועד אחר כדי לקבל את הזריקה. אם גם הפעם יחליטו להקל עליי, ויגידו לי שמותר לי לבוא עם אמא, אני עדיין בבעיה.
החיסון הקולקטיבי הבא היה בכיתה ז' או ח', כנגד שחפת. להביא את אמא לבית- הספר האזורי ביפעת כבר לא היתה אופציה ראויה.
על חווית החיסונים ב"לשכת הגיוס" אי-אפשר לדלג, אבל היות שכמעט מהלידה הכשירו אותנו להיות "מגש הכסף", מזרק תותח אחד מימין, שני משמאל, ובסוף גם אחת בתחת, כנגד שפעת, גרם לבת- כיתתי שהתגייסה יחד איתי ולי, לא למצמץ, ואפילו לשאוף לקצונה.
אבל, למרות שיצאה לי הקדמה ממש יפה, לא על זה אני רוצה לספר לכם, אלא על משהו אחר לגמרי שכן קשור לנושא. במושב שלנו, המושג חיסונים לא היה יוצא דופן ואפילו חלק מהחיים. בילדותנו גידלו בכפר תרנגולות, שהתחילו בדרך הטבע כאפרוחים. אני לא יודעת מה היה כל "הפרוטוקול הטיפולי" שלהם, אבל חיסונים היו חלק מרוטינת גידולם. אפילו היתה אשה קטנה אחת בכפר, שזו היתה עבודתה. היא היתה עומדת עם המזרק רב המנות שלה לצד בעלי המשק ומזריקה במיומנות את הנסיוב לאפרוחים. במהלך השנים, כשהכפר כולו עבר לגידול תרנגולי -הודו בכמויות ענק, כבר היו צוותים גבריים מיומנים ומתורגלים, עם תרגולות ברורות ותוכנית סדורה להזרקות.
החיסונים תמיד היו יקרים, ותמיד הילכו שמועות שמי שמשווק את הבקבוקונים הקטנים הללו לחקלאים, מתפתה לעיתים במהלך ההזרקה ונוטל בקבוקים מהערימה של ה"ריקים" וממלא אותם שוב, במעט מי ברז זורמים. כך הוא גם ממקסם את רווחיו, וגם את תזרים מזומניו. או אם נדייק, את הנזילות שלו. וחשוב עוד יותר, נענה תמיד לכל צורך או דרישה, ולא משאיר חלילה בעל כנף ללא חיסון.
היות שהורי לא היו בעלי משק, וגם אנחנו במשקנו מעולם לא גידלנו בעלי-כנף, לא התעמקתי בסוגיה הזו, עד שיום אחד קרה המקרה. ומה קרה?
היו לנו דיירים שהתגוררו במשקנו. אבי המשפחה עבד תקופה מסוימת כמשווק תרופות לבעלי -חיים באחת מחברות התרופות. השכנות היתה בדרך- כלל טובה, דירתם מעט צפופה, והם ביקשו לאכסן מספר רהיטים וחפצים באחד המחסנים שבחצר. מי שהיה פעם בחצר משק במושב, יודע שתמיד יש איזה מחסן פנוי. הדייר קיבל מפתח וחלק מבית- האימון הישן לחזקתו.
מי שהיה אי-פעם במושב גם יודע שבעלי המשק בדרך-כלל מסבירי פנים, עד שהם רואים מישהו לא מוכר, מסתובב להם בחצר. בסרטים האמריקאים זה השלב בו יוצא בעל החווה עם רובה ארוך- קנים ואומר: "אל תיגע ברכושי, ותסתלק מאדמתי!" אצלנו זה הרבה יותר מעודן. כאשר אנחנו קולטים בעינינו זר המסתובב בקצה החצר, אנחנו יוצאים, ושואלים: "איך אפשר לעזור לך?" כשבעצם אנחנו מתכוונים לומר לו: "העזרה הכי טובה שאתה יכול לתת לעצמך עכשיו, זה להסתלק מפה, ומהר". וממשיכים ב:"את מי אתה מחפש?" מתוך תקוה שעכשיו הוא יגיד שהוא צריך מישהו אחר, ואז נראה לו יפה את הכיוון איך הוא יוצא מהחצר שלנו, ומחיינו לעולמים.
לנו, קרה משהו אחר לגמרי. מרוב תדהמה, אפילו את השאלות לא הספקתי או הצלחתי לשאול. חזרנו עם הילדים מטיול של מספר ימים בדרום הארץ. עצרנו בחצר והתחלנו לפרוק את האוטו. בעוד אני פוסעת עם ידיים עמוסות על השביל המחבר בין החנייה לדלתו האחורית של הבית שלי, הלך לעומתי על השביל שלי, בחצר שלי, זר שמעולם לא ראיתי, אוחז בקבוק שתיה גדול של ליטר וחצי מלא בנוזל שנראה כמים.
אני חולפת על פניו על גבי השביל הצר, והוא חולף על פני. אני מסתכלת עליו, והוא מנסה לא להסתכל עלי, וממשיך נחוש ויורד ונבלע במעמקי החצר, כאילו שהחצר שלו. הזר לא הבין מה שאתם כבר הבנתם מזמן. בריטואל הנהללי של בעל המשק והאורח המזדמן, הוא צריך להגיב, אפילו לנסות לספר מעשיות ושטויות, אבל לענות.
נכנסתי הביתה המומה ונסערת, אומרת לזאב- אישי: "מזל שחזרנו היום, לו היינו חוזרים מחר, אולי היינו מגלים שהוא עבר לגור אצלנו בבית", ועוד הוספתי בטון של בלשים : "משהו כאן מסריח!" ,למרות שבחוץ היו ריחות אביביים של פריחה. מיד המשכתי בלי להתבלבל: "אני מציעה שתלך לבדוק מה קורה במחסן, אני חושבת שזה אחיו של הדייר, הוא דומה לו, ונראה לי שהמחסן היה הכיוון". זאב להזכירכם, לא ממהר להתרגש כמוני ממישהו שלא אומר לו (או לי) יפה שלום על השביל, או לא מתנהג בדיוק כפי שמקובל בנהלל. מצד שני הוא גם מספיק יציב ורחב כדי לעמוד מול כל פולש זר בחצר בערוב היום. זאב ירד לחצר, ואילו אני חיפיתי דרוכה מתוך הבית. עד מהרה חזר וסיפר לי שראה דרך סבכת הרשת המכסה את חזית בית-האימון, שהפך למחסן של שכנות טובה( בלי תמורה כספית חלילה) את מפעל התרופות והחיסונים המחתרתי שקם לו במשקנו, בלי ידיעתנו ובניגוד לדעתנו.
סוף הסיפור די ברור וצפוי. עוד באותו לילה נוקה המחסן מתעשיית החיסונים שקמה בו. למחרת אף פונו ממנו הרהיטים. חוזה השכירות הסתיים אף הוא, ולאחר חודש עקרו הדיירים מהדירה ומהכפר.
ואני רק רוצה לחזור לרגע לשאלת המפתח ששאלתי בתחילת הפוסט אפרופו חיסונים, מטוסים, קבלות- פנים ואמירת שלום ושכנים:" אז מי צריך להקדים ולומר שלום?
וגם, לקוות שעם כל החיסונים הללו העומדים לפתחנו, אחרי שנחליט אם לקבל אותם או לא, שאף אחד לא ירצה חלילה להעצים עבורנו את הכמות, או להכפיל את התזרים או הנזילות שלו על חשבון בריאותנו.
חג שמח!
תמונות:
1-חנוכיית מזרקים- תמונה שהועברה ברשת, אשמח לתת קרדיט.
2- שיח עכברים-תמונה שהועברה ברשת, אשמח לתת קרדיט.
3-אחת מהכרזות שפיארו את חדר האחות-מתוך נוסטלגייה און-ליין-כרזות
4-צילום מדהים של "הצלמניה" רודי ויסנשטיין, שנעשה בנהלל בשנת 1936. בצידו הימני של המבנה, האזור הגבוה, שימש כחדר ההתעמלות. בקצהו השמאלי של המבנה, החדר הקטן ששימש כחדר האחות והזריקות.
5-אחות רחמנייה ואם מודאגת במהלך מתן חיסון, או בדיקה בגן של רותי בנהלל. תודה לגני שגם שלחה את התמונה בקבוצת חברות הילדות, ובעיקר על החברות ארוכת השנים, ותודה למיקי על אותם הדברים, וגם על השותפות בגיוס ובטירונות.