מחזק מדומה

בחרתי לשים בכותרת הפוסט היום מושג שבא דווקא מלימודי "הימימה שלי" ,או  אם נדייק לימודי חשיבה הכרתית ע"פ משנתה של ימימה אביטל ז"ל, שגם בהם אני חוטאת במשך שנים רבות, ואף התחלתי לאחרונה ללמדם בקבוצות שלי.

המושג "מחזק מדומה" , או במופע אחר שלו "התחזקות נבובה", מאוד משמעותי בלימוד, וכשמו כן הוא, מדבר על אותם הדברים שגורמים לנו להרגיש לרגע, ולפעמים הרגע הזה נמשך חיים שלמים, שאם נגיב בצורה מסוימת, או נדבר ונתנהג באופן מסוים, זה יחזק אותנו. עמוק בלב אנחנו יודעות, ולעיתים אנו חושפות את זה במהלך הלימוד והכתיבה, שזהו למעשה מחזק מדומה, זאת אומרת משהו שנאחזנו בו, וחשבנו שיעזור לנו, אבל בפועל הוא מדומה. לא רק שהוא לא נותן לנו כוח אמיתי, אלא בדרך כלל הוא מחליש אותנו, או לפחות מטשטש לנו את העניין המהותי.

אני יודעת זה מורכב, ומצריך הסבר קצר. למשל, לפעמים נוצר מצב בו מורה בא אל הורה, ורוצה להגיד לו משהו על התנהגות מסוימת של ילדו. יש הורים, לא אתם ולא אני כמובן, אבל כאלו שיחליטו לא רק לא להקשיב לו , אלא אף "להעמיד את המורה על מקומו", או לנזוף בו ,"להראות לו", ולהוסיף "מיהו בכלל?" . גם אם לרגע זה עשוי לתת להורה הנוזף תחושת ביטחון וכוח, בפועל, זו היתה התחזקות מדומה, כי אולי הוא לא הקשיב למשהו, שלו היה מקשיב לו בזמן, היה מונע מילדו , ואף מעצמו הרבה כאב וסבל. אני מקווה שהמושג הובהר.

לחלקכם, המושג יכול "להתכתב" עם הביטוי "משענת קנה רצוץ" שמופיעה במקרא, עוד תחום שאני חוטאת בהוראתו, שמדבר על השענות על כלי ריק, או בפשט-השענות מקל שלא רק שאין בו יכולת להחזיק ולתמוך בי, אלא שעצם ההסתמכות עליו, עשויה להפיל אותי. אין לכם מושג כמה פעמים, כשלימדתי בכיתות את הפסוק הזה, הדגמתי במעין פנטומימה, איך נשענים על מקל כזה, ונופלים יחד אתו. בקיצור הבנו מה זה "מחזק מדומה", "משענת קנה רצוץ" או "התחזקות נבובה".

לא שאלנו למה אנחנו בעצם נשענים על כאלו, הסיבה די פשוטה, כאשר אנחנו מפוחדים, מבוהלים, חסרי אונים ואובדי עצות אנחנו מחפשים כוח להיאחז בו

השאלה שבטח תשאלו אותי: "איך כל ההסבר השכלתני הזה, 'מתכתב' עם המציאות והבלוג?" ואשמח לספר לכם. הערב, יום שני, בעוד אני יושבת לכתוב את הפוסט לבלוג שעולה לאוויר ביום ג' , הגשם דופק בחוץ על התריסים, והסופה "כרמל" מתעצמת וצוברת תנופה. אתמול, יצא לי לצפות במהדורת החדשות בטלוויזיה, וראיתי את ההכנות הנערכות לקראתה. בעיקר ראיתי ב"לופ" את תמונות הכבאים שמכינים את סירות ההצלה. הבנתי שכפי הנראה חשוב להם להראות לנו שהם מוכנים לכל תרחיש, ואם אחד התרחישים הוא הצפות, הם מכינים את התשובה שכפי הנראה עשויה לפתור את הבעיה, או להקל על המצוקה. אני לא יודעת אם זה באמת יהיה מה שיעזור ויציל את המצב, אבל אני כותבת בשעות הערב, ולך תדע מה ילד יום, או איך יעבור הלילה.

זה העביר אותי לנושא שאני מהרהרת עליו לא פעם, והיום הוא התכנס לפוסט שכלתני ומנומק. כאשר עמדה לפרוץ מלחמת המפרץ, אמרו לנו שיריעות הניילון וסרטי ההדבקה יעזרו לנו במקרה של מתקפה מהסוג שלא הכרנו, ואני מקווה שלעולם לא נכיר. וככה, נעמדנו כולנו, אחד אחד, או בזוגות, לא בתור לתיבת נוח, אלא למהר ולרכוש את המוצרים הללו, למען תחושת הביטחון. אבל אז, כמו בכל מצב, היו המהדרים. כמו שיש אנשים המהדרים במצוות יש אנשים המהדרים באמצעי הגנה וביטחון. באחד הימים בהם נבנה המתח לקראת אותה מלחמה מוזרה ונשכחת, הגיעה אחת המורות לחדר- המורים בבית הספר בו עבדתי, והביאה איתה ארגז קרטון קטן, ומכרה מתוכו לכל מי שרצה, משהו שחבר מוכר או מייצר ומפיץ רק למקורבים וברי -מזל, והוא תרסיס של קצף, שמסוגל לאטום לחלוטין מעבר של גזים מחריצי הדלת והחלון, אחרי כל הניילונים, סרטי ההדבקה והמגבות הרטובות.

ממש כמו במערכון של ה"גשש" "כשהאוירון דוד מגיע", ההסבר היה שכאשר הגז ,לא עלינו, יגיע, רק מרססים מהתרסיס הזה לאורך הפתחים, והוא חוסם הכל, ואנחנו ניצלים. לא ניקח? בטח שניקח? ולא אחד, אלא לפחות שניים, כי הכמות מוגבלת, המחיר דרך- אגב לא היה מוגבל, ואפילו די יקר. אבל מה לא עושים אם בדיוק ברגע האמת, קמצנות רגעית או חשיבה כביכול שכלתנית או הססנית, תמנע מאיתנו חיי עד, או לפחות שנשרוד עד המלחמה הבאה. בטח שלקחתי, אפילו הזמנתי עוד אם יהיה לו. הרגשתי קצת מגוחכת, אבל אם יודעים "ליתר ביטחון", ובשביל הילדים הקטנים. כשבאתי הביתה, הרגשתי עוד יותר מפגרת (זו המילה הכי עדינה שמצאתי) מול מבטו השואל של בן-זוגי, אבל מיד פצחתי בנאום נלהב על סגולותיו של זה התרסיס, שרק לפני שעתיים בחדר- המורים, עוד חשבתי שהוא עבודה בעיניים וניצול תמימות של אנשים. אבל עם יד על הלב, אתם לא הייתם קונים, אם זה מה שיציל את חיי הילדים? אז הסברתי לו בתקיפות שהוא לא רק לא מבין בתרסיסים, אלא גם אדיש לגורל הילדים המשותפים

תודה לאל, שבאמת, הוא לא צריך היה לעמוד במבחן התוצאה, אבל לקחו כמה שנים טובות עד שמצא את דרכו לפח או לקצה הבוידם, כי אחרי ששילמתי, וגם לרגע האמנתי, נזרוק? לשמחתי, מאז, כלקח מאותה מלחמה, נבנו הממ"דים כדי להצילנו. לא בנינו? בטח שבנינו, אבל באמת היינו זקוקים לעוד חדר בבית, וגם טילים לפעמים נופלים, אז למה אני מדברת על מחזקים מדומים?

הקורונה, שעוד מעט היא כבר שנתיים בחיינו, מביאה איתה כל מיני איומים חדשות לבקרים, בצעד הפותח שלה גם היא הביאה אי אלו מחזקים מדומים. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל התחלנו עם קדחת של צריכת ביצים וניר- טואלט. לא היה אחד מאיתנו שלא שאל את עצמו: "למה לעזאזל אני צריך ניר טואלט בסטוקים? ונעמד בתור העמוס כדי לקנות. מה, עכשיו נתקמצן, או נפעיל שיקול דעת? בסוף עוד נאלץ למחות את ישבננו עם דפים ממגאזינים ישנים.

המהדרים, ואנחנו ביניהם, גם קנו מסכות והכינו בבית מבעוד מועד. הרבה לפני שהן הפכו לחוק ושאני בעצמי הפכתי ל"מפעל מסכות". את שקיות הפלסטיק הרבות שקנינו, למקרה שנצטרך לסגור מוצרים נגועים, הכנסנו לאט לאט לשימוש השוטף, והן עומדות להיגמר. נשארנו עם אי אלו קופסאות של כפפות חד- פעמיות לא משומשות במספר מידות, שהשבוע העברנו אותם אחר כבוד לחנות יד- שנייה. אבל יש מוצר אחד, שאחרי שבהתחלה חרפנו את נפשנו, ו"כמעט נהרגנו" כדי להשיגו, אני פשוט לא יכולה ככה סתם לשחרר אותו.

תגידו לי אתם, באמת,מה אתם עושים עם האלכוג'ל? או בואו נשאל את זה ככה. כמה ליטרים ובקבוקים עודפים עוד נשארו לכם ממנו בארון -החרום על יד הסוללות והמים? כמה קניתם ממנו? איך נאבקתם על השגתו? באיזה וריאציות הגיע? ובאילו גוונים? והאם עוד נשאר לכם ולו בקבוקון קטן אחד בתיק היד או במכונית?

בתקופה הראשונה התמכרנו אליו, גם כדי להצדיק את המאבק על השגתו, וגם, כי בדרכנו התמימה, באמת האמנו. אבל עכשיו, איפה הוא עומד? מה אתם עושים איתו? מה אתם עושים כאשר אתם פוגשים אותו? וזה בכל מקום, בכניסה לבנק, לחנות, למסעדה, למלון לקופת-חולים או למספרה. נכון שהוא עומד לו שם ככלי אין חפץ בו, מעט מבויש.

אני לא יודעת איך זה אצלכם. אבל כבר כמה וכמה פעמים ניגשתי לארון המזווה, ראיתי שם את שורת בקבוקי האלכוג'ל, אלו שהאמנו שיצילנו אותנו ממות בטוח, ולא נעים לי לזרוק. הרי הוא היה מקור מבטחנו וצור גואלנו, רק הידיעה שאנחנו מחזיקים אחד כזה ברשותנו, אפשרה לנו לישון בלילות חרדה קשים.

מידי פעם, אני בודקת אולי  פג תוקפם, ואז אולי אוכל להשליך אותם אל פח- האשפה ללא ייסורי מצפון, אבל הם עושים רושם של מאוד עמידים. לצידם, עומד אצלי על המדף עוד בקבוק. כששאלתי את הרוקח בבית- המרקחת, במסגרת ההערכות לקורונה: "מה עוד אני צריכה שיהיה בבית ולא לקחתי?" הוא נתן לי בקבוק של חומר חיטוי כמו שיש בבתי החולים. בטח שידעתי שאני לא בטוח צריכה אותו, גם כשלקחתי. אבל על הבריאות מתקמצנים? תנסו רגע לדמיין, איך היינו חיים ללא המחזקים המדומים.

תודה לכל העסקים המקומיים שאפשרו לי לצלם היום לצורך הפוסט