עוד מזמן, כשהיינו ילדים קטנים בגן, לימדו אותנו עם רון בלב ואת ביד, שיר נחמד לט"ו בשבט. כן "ט"ו בשבט הגיע -חג לאילנות!" לא רק לאילנות היה זה יום חג, אלא בעיקר לנו הילדים. בדרך כלל היינו יוצאים מהפעילות השגרתית הרגילה בבית הספר לטכס נטיעות. פעמים רבות יחד עם מייסדי הכפר. אז מה הזיכרון שנשאר לי מזה? בעיקר נסיעה קצרה באוטובוס הצהוב ל"גבעת הכיבוש" והרבה בוץ, כי ככה זה בעמק כששותלים, קר בוצי ורטוב. אחר- כך היינו מקבלים גם שקית קטנה עם תמר וחרוב.
מאז, הרבה דברים השתנו בעמק, אך דבר אחד בטוח לא השתנה, והוא האדמה הכבדה שהופכת עם בוא הגשמים לבוץ כבד ומבוצבץ.
הפעם, אני רוצה לשוב ולספר לכם על אותו בוץ, אבל אם תישארו איתי עד סופו של הסיפור, תראו איך נצא ביחד מהבוץ ונגיע לחתולה לבנה, לכלה צחורה ,וכדי להשלים את התמונה ולחמם את האווירה גם לחום של 40 מעלות צלזיוס, בצל. אבל בואו נתחיל שלב שלב.
ימי הקורונה, שהביאו איתם הרבה דברים קשים וכואבים, הביאו לכל אחד מאיתנו גם דברים טובים ומשמחים, עליהם לא היה מוותר, ואולי אף כאלו שלא האמין שמעולם ייקרו לו.
אחד הדברים שקרה לי אגב הבידודים, הסגרים וההסתגרות, הוא החיבור המחודש לאדמת המשק שלנו בנהלל. אדמה שכמו כל אדמות המושב אחרי גשם חורפי אחד הופכת לבוצית מאוד. אך משום שמציאות הקורונה במקומותינו בקרוב חוגגת יום-הולדת שנה, ברוך השם, יצא לי לבלות במשק ובגן לאורך כל עונות השנה.
בסגר הראשון, פשוט ישבנו למשך שעות בגן. ראינו איך הצמחים צומחים, אכלנו חמציצים, ספרנו שבלולים, וחלטנו על מדורה קטנה תה מעלים.
בין הסגר הראשון לשני, הבנו שהמקום האידאלי להשיא בו את בתנו נועה לליאור בחיר ליבה, שהכריזו על אהבתם רגע לפני הקורונה, יהיה הגן, התחלנו בפעילות קדחתנית להכינו לאירוע. גזמנו, ועדרנו, השקנו ושתלנו. מי שהקפיד ועקב אחרי כל הסיפורים שלי, יודע שגם תירס זרענו וגידלנו.
בין הסגר השני לשלישי מסקנו מעצי הזית את פריים שהפך לשמן שמתבל את המאכלים שעולים על שולחננו.
ובחודשיים האחרונים, וביתר שאת מהרגע בו הוטל עלינו הסגר השלישי, אני אוספת פקאנים.
אתם יודעים, שורשים נטועים עמוק באדמת נהלל תמיד היו לי. כשרכשנו את משקנו לפני כארבעה עשורים, מצאתי את עצמי לא אחת זוחלת על הקרקע לאסוף אגוזים, או מרימה את ידיי אל-על כדי לקטוף אבוקדו מהעצים. ככל שעברו השנים וחלפו הזמנים, המשק נשאר לעמוד במקומו, ואילו אני פסעתי בשבילים אחרים. עד שבאה הקורונה. אחרי הכל, לאן כבר יש לי ללכת עכשיו? אם לא לגן.
משום שפרנסתי ומרבית עיסוקיי נעשים מתוך הבית, גם בימים רגילים, יכולים לחלוף אי אלו ימים מבלי שיתעורר בי הצורך או הרצון לצאת ממנו. דווקא בתקופה הזו, שמביאה תחושת סגירות ומחנק, גבר בי הצורך לצאת. כך יצא שאני יוצאת לי אל קצה האופק המותר, ומגיעה אל עצי הפקאן שלנו. זה אולי נשמע דרמטי, אבל יש לנו בסך הכל ארבעה עצים בתוך הגן, שרידים של מטע מפואר שנכרת מזמן.
אני מניחה שמרביתכם, קוראיי, יודעים שהפרי גדל בתוך מעטפת ירוקה שמתייבשת ונפתחת לאט לאט, ואז הוא נושר ומתפזר לו אל מתחת העצים, מונח על האדמה בין העלים הנושרים, ומחכה שיבואו לאסוף אותו. התחלתי בקטן, אגב סיבוב עם נכדה בגן , אספתי מה שנפל תחת העצים, ושמתי קצת בכיסים. ביום השני כבר לקחתי איתי סלסלה קטנה, ביום השלישי זה כבר הפך לשקית גדולה, ואחרי עוד יומיים לדלי. איסוף האגוזים מתוך האדמה הבוצית כל כך ממכר, שאחרי שבוע כבר קניתי את עגלת האיסוף הנגררת שלי.
אני יודעת שהתאפקתם יפה עד עכשיו ולא שאלתם, למרות שאולי רציתם :" בגילך, את עוד זוחלת?" כי כל בר -דעת יודע שבדרך כלל כדי ללקט פקאנים, זוחלים. אני מניחה שחלק מכם זוכרים את הסיפור* על גלגלת הפלאים שרכשנו מחו"ל, לאחר סרטון פרסומי באינטרנט שהראה לי אישי. הרעיון שהיא תחסוך את הזחילה נראה לנו כל-כך מופרך, שליתר ביטחון הזמנו ישר שתיים, מתוך ידיעה ברורה שאם הצלחנו, עדיף שתהיינה שתיים כאלו, כדי שלא נריב מי מאיתנו יעבוד איתה, ואם נפלנו, שלפחות נוכל לצחוק על עצמנו בגדול.
היות שאישי בכל זאת גם צריך להתפרנס כשהחוקים והתקנות מאפשרים לו לעשות זאת, וללכת למשרדו. איסוף האגוזים התחיל כעיסוק בלעדי שלי. באחד מהימים כשצעדתי מהעצים הביתה, מושכת בעקבותיי את הדלי הנוסע שלי, כשהגלגלת מונחת בתוכו והמקל שלה נישא אל-על, נסע מולי אחד מגברי המושב, נעצר לידי ואמר לי: "לפי איך שאת הולכת, נראה היה לי כאילו את חוזרת ממשחק גולף, רק לא ידעתי באיזה ממגרשי נהלל הוקם לאחרונה מגרש כזה". מיד הזכרתי לו שעוד לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי המורה שלו, הקפדתי גם כשנתתי עונש חינוכי, לעשות הכל בקלאסה, אז שבתקופת הקורונה אתחיל לחפף?
כך או כך, זה היה עניין של זמן, ואישי התחיל להשתתף בתחביב שובר השגרה שלי, שהפך למרכז רווח. שנינו מחוברים לאדמה. בודקים אם ביום המחר תנשב רוח, או מה צריך למהר ולאסוף לפני שירד גשם. הגן קורא לי ואין יום שאני לא יורדת לעשות סיבוב, בטווח האלף מטר כמובן, שמאפשר לי גם לנשום אויר נקי, גם להתנתק מהתקשורת, גם לחלץ את העצמות ולספוג מחומה של השמש, גם לפצח ולאכול אגוזים טריים עם שומן בריא, ובעיקר לזרום עם הטבע ולבוסס בבוץ. ברור שלצורך העניין חיפשתי לקנות מגפי גומי גבוהים ושחורים כמו שהיו לי בילדות, כאלו לא מצאתי, אבל מצאתי משובצים. קלאסה, אמרתי?
יש ימים שהסיבוב אורך חצי שעה, אבל יש ימים שגם אם אני מכריזה שאני יורדת רק לרגע, זה לוקח הרבה יותר. אתם יודעים, זה תלוי בעוצמת הרוח ובחוזק הגשם בלילה שעבר. לילה אחד, התעוררתי כששמעתי את הרוח מנשבת מבעד לחלון, ואמרתי לאישי: "אני שומעת איך נופלים לי האגוזים" למרות שהעצים רחוקים מאוד מחלון חדר השינה. ואם כבר הזכרתי את הלילות, אז כשאני עוצמת את העיניים, ומנסה להירדם, אני לא סופרת כבשים, אלא רואה אגוזים.
אבל לא רק הוצאות יש לעיסוק החדש שלי, אלא גם הכנסות. בהתחלה, חילקתי לחברים ומכרים. אחר כך הצעתי למכירה לחברי המושב, ושקיות מוכנות ושקולות של קילו מונחות עבורם בפתח ביתי. בהמשך פרסמתי ליותר רחוקים. השולחן על ה"דק" הפך למכון- מיון ובית- אריזה, וכבר התחלתי לרקום כל מיני חלומות עסקיים, נראה אולי אקנה חברת תעופה ברווחים. אני בטוחה שיש כבר כמה מבין הקוראים שהשתכנעו שבאמת הגיע הזמן לשחרר לפחות אותי מהסגר.
החדים מבינכם בטח זוכרים שבכלל הבטחתי סיפור על מלכה, ולא סתם מלכה, אלא סיפור על מלכת הגן. חלקכם אולי הסיקו שאני מחשיבה את עצמי כמלכה. אחרים אולי חשבו שהגלגלת המופלאה שאוספת ואוספת בלי הפסקה היא המלכה. אולי היו כאלה שחשבו שאם הזכרתי את בתי, נועה, שהיתה הכלה בקיץ האחרון , אולי היא המלכה. ובכן לא היא, וגם לא יערה, אחותה הגדולה שהתחתנה באותו גן ארבע שנים לפניה הן המלכות, למרות שעבורי הן נסיכות אמיתיות.
לגן יש מלכה אחת ,והיא החתולה הלבנה עם הזנב הג'ינג'י. לא רק בגלל שהפרווה שלה נותנת לה מראה מלכותי, אלא משום שהיא בטוחה שהיא מולכת על הגן. אני כבר יודעת עם מי יש לי עסק, ולכן כאשר אני מגיעה לגן אני מקדימה לברך אותה לשלום, ובודקת אם מתאימה לה הגיזרה בה אני רוצה להתמקד היום.
אם תשאלו "למה?" וגם אם לא, אספר לכם. בקיץ, רגע לפני הסגר השני, נערכה בגן חתונתם של נועה וליאור. הבטחתי לכם בקדימון גם ארבעים מעלות בצל, היו, כל החתונה. אבל כבר במהלך הכנת הגן לחתונה, החתולה אמרה את שלה. כשליאור ראה את האופן בו היא יורדת אלינו ממרום מושבה על עץ הפקאן, או שבה אליו הוא אמר לי:" היא מתנהגת כאילו היא המלכה. היא לא ממש מבינה למה פלשנו לה לגן, נראה לי שהיא עוד לא אמרה את מילתה האחרונה, ויש לי תחושה שהיא תגיד זאת במהלך החתונה"
לשמחתי הרבה, את מה שאתם רואים עכשיו, אני ראיתי רק כשהגיעו תמונות החתונה. לו הייתי רואה זאת בזמן אמת, בטח הייתי מקבלת התקף חרדה קטן. הצלם לעומתי היה נועז, והתמודד יפה עם הדילמה האם להמשיך ולצלם כדי להשיג את התמונה הטובה ביותר, או להיחלץ לעזרה ברגע הקריטי. לשמחתי, הוא ללא ספק השיג את התמונה, וגם בסופו של דבר נחלץ לעזרת נועה וגירש את המלכה.
אז אם מישהו מכם קוראיי התחיל להיות מודאג מזה שאני סופרת פקאנים בשנתי, ונותנת לחתולה לשלוט כמלכה בנחלתי. אולי באמת כבר הגיע הזמן לשחרר לפחות אותי מהסגר השלישי?
*בבלוג שהופיע ב"סלונה" נכתב בעבר פוסט לט"ו בשבט בשם "מעשה בשלושה אגוזים" המספר בהרחבה על מטע הפקאן שהפך לגן, על הגלגלת ועוד. אני מקווה שיעלה בקרוב לאתר המתחדש שלי.