מעשה בכורסא-או מושב באמצע המושב

אני מעידה על עצמי שאני "בלוגרית חדשה".  בסדנת הבלוגים שעשיתי טרם פתיחת הבלוג, יעל, המנחה חזרה ואמרה שהבלוג  שינה את חייה, ומן הסתם, ישנה גם את חיינו. אני מרגישה בשינוי כל יום , אבל שינוי בסדר גודל כזה באמת שלא צפיתי.

באחד בימים בשבוע החולף ,יצאתי לתומי לקראת ערב להשליך את האשפה לפח הירוק המוצב ברחוב.  להפתעתי ראיתי  שמול הבית, על כביש העיגול, קרוב לשוליו, יושבת לה בנחת כורסא. זה קצת תמוהה שכורסא קופצת לביקור, וגם עורר את  השאלה מה אומרים לכורסא שבאה להתארח? : "בואי שבי ותתרווחי אצלנו קצת על הכורסא?".  אבל היא לא היתה ממש אצלי, אלא רק על כביש העיגול מול ביתי, ברשות הרבים. אז הנחתי שבטח יש לה סיבה טובה להיות שם, ונכנסתי הביתה.

ובכל זאת, עבר בי הרהור שחלף במהרה. מי היא? של מי היא? (כמו שהרבה שנים היה נהוג לשאול בנהלל-"של מי אתה?") ולכמה זמן תישאר?  בעיקר היא הזכירה לי את הסצנה המופלאה בסרטו של אפרים קישון, סלאח שבתי כשסלאח/טופול ומזכיר הקיבוץ לא משתווים על סכום הסבלות עבור הארון או הנדוניה עבור הבת חביבה, וכך נשאר לו הארון בעיבורו של הקיבוץ, תקוע במרכז הדרך, והעוברים והשבים עוקפים אותו.

התשובה הגיעה במהלך הערב. לאחרונה נוסדה קבוצת "ווטסאפ" של נשות המושב, שיש בה הכל מכל.  לו הייתי כותבת על מה שעובר בקבוצה זו במהלך שבוע ממוצע, הייתי יכולה לפרנס בלוג קבוע. כאן גם המקום להזכיר שהגברים בכפר התקנאו, והקימו קבוצה משלהם. אבל אין לה את האיכויות שיש לקבוצת הנשים, והרבה נושאים לא נדונים בה, בטח לא נושאים כמו כורסאות ש"פותחות שולחן" ברחוב.

ביתם הצעירה של שכניי שמעבר לרחוב, שגם היא  עצמה עברה מזמן את גיל הארבעים, כתבה בקבוצה שהוריה המבוגרים התחדשו בכורסא . המוביל גבה מהם חמישים ש"ח נוספים עבור פינוי הכורסא הישנה. הוא אכן פינה אותה מהסלון, אך מסתבר שהשאיר אותה בחוץ, ברחוב, עומדת לגורלה עד קץ הימים. הבת  הציעה בנדיבות את הכורסא לכל דורש, תמורת פינוייה מהמרחב הציבורי. מישהי מנשות המושב אפילו התנדבה לקחת אותה. למרות שהפרט הזה מאוד חשוב להמשך הסיפור, אותו לא סיפרתי לאישי ,כאשר חזר הביתה לארוחת הערב, ושוחחנו על ענייני היום, וביניהם גם על הכורסא שקידמה את פניו ברחוב, אך לא נראה ממש מזמינה. נזכרנו בחיוך עצוב איך לנו מוכר מזרונים, הבטיח לפני כשנה שייקח ויפנה את המזרון הישן מהבית, ולמחרת ראינו אותו מפאר את צומת הכניסה למושב (לא את המוכר, את המזרון) . אין ספק שאפשר למצוא כמה יתרונות ב"שלנו", לעומת של השכנים. הוא גם לא גבה תשלום, וגם הרחיק עד הצומת.

למחרת היום , אישי בא לארוחת צהריים (מסתבר שאנחנו אוכלים לא מעט) ושוחחנו…על הכורסא. מסתבר שבבוקר ניגש אליו מזכיר המושב (מרוב תארים ותפקידים, אגדיר אותו פשוט כ"בוגר האחראי") ושאל אותו, ספק בחיוך ספק ברצינות אם הכורסא שמונחת לפתח חצרנו, שלנו. ככה זה, "ערבות הדדית". שאלתי את אישי אם היא עדיין  שם, כי הרי מישהי התנדבה לקחת אותה, והצטערתי שלא הספקתי לצלם אותה,  כי זה הרי יכול סיפור נפלא לבלוג.  וכך, מהר מאוד החלטנו שנינו לצאת לרחוב, להוציא אותה מהתעלה הבוצית  אליה נזרקה בינתיים, ולעשות לה העמדה ו"בוק". ובעודי מסתובבת סביבה, מחפשת את זווית הצילום הנכונה, ושנינו מתפוצצים מצחוק, אבל לוקחים את תפקידנו ברצינות, התרחש עוד משהו. אבל כאן אעצור כדי ליצור מתח דרמטי.

כמה ערבים לאחר מכן,  פגשתי את בת השכנים, שאני אוהבת אותה עוד מילדות, ואמרתי לה שאני מתכוונת לכתוב על עלילות הכורסא.  היא מיד שאלה אותי, עם רגש אחריות רב:  "מה היא כבר עשתה?", והוסיפה : "עשרים שנה היא ישבה בבית ההורים והיתה די תמימה ,סולידית ואפילו שחוקה, אז מה היא כבר הספיקה אחרי לילה אחד ברחוב?"

הבטחתי לה, שהכל יסופר בבלוג.  אז  בעודי חגה סביב  הכורסא לצלמה, ובוחנת איפה יש שמש, איפה רואים גם את כביש העיגול, מהי הזווית המוצלחת, אחרי הכל, היא גיבורת הבלוג. ואני עצמי כבר בתוך התעלה, בשביל הזווית…. עצר לידנו רכב שחור לא מוכר, עם איש לא מוכר. הוא סימן לי משהו לא ברור בפנטומימה, ובסוף פתח את החלון וקרא לעברי בצחוק מתגלגל : "מוכרת?", והוסיף:" חשבתי שאת מצלמת  אותה כדי להעלות ל"יד שתיים".

אתם רואים, אמרתי לכם, אלמלא הבלוג אני בטוחה שלא הייתי מייצרת חוויה כזו. שמחתי לשמוע שהכורסא השתקמה ,מצאה לה בית חדש וטוב, והתחילה מחזור חיים חדש ומהוגן למרות הלילה המסעיר שבילתה ברחוב.

____________________

הפוסט פורסם לראשונה, בשינויים קלים ב"סלונה" ב 4.11.2017