אם אתם מצפים לסיפור גדול על גבורות וניצחונות, או על דמים וכישלונות, תעברו כבר לקרוא משהו אחר, אבל אם אתם איתי בניסים הקטנים, אתם במקום הנכון.
השנה, ערב נר ראשון של חנוכה חל ביום ראשון . ביום חמישי שקדם לו, היינו ב"סידורים" בעיר הגדולה, והגעתי לחנות לצעצועים ומשחקים. בקיצור "המקום" לסבתות תמיד, ובטח שלפני חנוכה. הסתובבתי, הסתכלתי, התלהבתי, וכמובן נזכרתי או ליתר דיוק "הוא" (אישי היקר) הזכיר לי שכבר קניתי בשבוע הקודם "משהו" לנכדותיי "שיהיה לחנוכה". "אבל פטור בלא כלום, אי אפשר" אמרתי לו, והתפשרנו על סביבון. אם שאלתם, זה לא הנס שבכוונתי לספר עליו.
מיד התחלתי לסקור את כל הסביבונים שבחנות , והתקבלה החלטה שכלתנית על קניית סביבון אחד , רק אחד, קטן, בצבע סגול, שהוא הצבע שנכדתי בת השלוש וקצת הכי אוהבת. היות שהיו עליו גם אותיות החג בעברית (סבתא חינוכית) , גם מתג הפעלה לאורות המנצנצים, גם הוא לא משמיע מנגינה בעת הפעלתו (סבתא מודעת לאיכות הסביבה) , גם מסתובב יפה, ומחירו 5 או 6 שקלים, בחרתי וקניתי אותו (רק אותו)-כבר נס.
שילמנו, וחזרתי הביתה עליזה ושמחה. "יש לי מה לתת לנכדה, ולשמח אותה לכבוד חנוכה". באותה הזדמנות, כבר נכנסתי לעוד אי אלו חנויות, וקניתי עוד מספר מתנות לאירועים שרציתי להביא איתי משהו מתאים.
כששבנו הביתה, הנחתי את הסביבון שלא נעטף בחנות, על שולחן העבודה שלי, מחכה לתורו להיעטף יפה. ופניתי לדברים אחרים. לאחר מספר דקות הבנתי שזה לא רעיון טוב, כי הנכדה עשויה לשוב אחר- הצהריים מהגן, להיכנס לרגע להגיד לי שלום, לראות את הסביבון על השולחן, ו"חבל על הזמן".
קמתי נחושה ממקומי ודחפתי ,תוך כדי שאני מהרהרת, את הסביבון באיזשהו מקום בחדר העבודה שלי. אם תשאלו אותי עכשיו: "באיזה מקום?" אגיד לכם מיד שלו הייתי יודעת, זה היה טוב. כי הנחתי, ושכחתי. בעיקר שמחתי שהמתנה הקטנה והחינוכית שלי להדלקת הנרות לא תיחשף טרם זמנה.
עכשיו בטח תשאלו, "אז היא נחשפה או לא?", ואני אשיב לכם, שבשביל זה כנראה תצטרכו להמשיך ולקרוא את הפוסט. אגיד רק שזה לא קרה באופן או בזמן שתכננתי.
מאוחר במוצאי- שבת, שבו הנכדה והוריה מטיול, בו שהו מיום חמישי לאחר הגן. במהלך השיחה על יד שולחן ארוחת הערב המשפחתית, שעברה מזמן את "זמן השינה", סיפרה הנכדה נרגשת שמחר בגן הם משחקים את "מצא את הכד", ומחרתיים עושים מסיבה. מיד הרגשתי שהנה, החגיגה הולכת להתחיל בלעדיי ואמרתי לה: "גם אני הכנתי לך משהו קטן לחנוכה". חושבת שרגע אגש לחדר העבודה, אפתח את המגירה, אוציא את הסביבון הסגול, כי מחר היא כבר תהיה מצוידת בכד הקטן מהגן, אז לא הגיע הזמן שגם סבתא תיתן תרומה חינוכית מקדימה משלה לחג? אחרי הכל, כבר עבר חודש מאז שקניתי לה את הספר "זה היה בחנוכה", שאנחנו קוראות יחד בשמחה כמעט כל ערב, והיא כבר יודעת אותו בעל-פה. אז חייבים משהו קטן, סמלי ועדכני לחג?
יש לכם מושג איפה היה הסביבון? כי לי מסתבר לא היה . קמתי לרגע ,הלכתי לחדר העבודה והתחלתי לחפש. ילדי הגן היו אמורים רק למחרת בבוקר לחפש את הכד, אבל חיפושיי אחר הסביבון הסגול, לא היו מביישים את כל צבאות יהודה המכבי וחילותיו בהיכל. אתם בטח זוכרים שכילדים, היו מספרים לנו שהוא פתאום התגלגל לו . אז הסביבון שלי לא התגלגל, הוא פשוט נעלם.
בעוד המשפחה שכבר כמעט וסיימה לאכול, קראה לי מידי פעם לשולחן, אני המשכתי בחיפושיי הקדחתניים. כבר חשפתי מבוישת בפני נכדתי את העובדה המפלילה שהחבאתי מפניה, והצעתי לה להצטרף אלי לחיפושים, אולי יתרחש לנו נס, והיא זו שתדע למצוא את נקודות התורפה שלי מולה. איפה לא חיפשתי בעזרתה, כשאנחנו מקבלות משולחן האוכל הצעות נוספות. כבר עברתי מחדר העבודה למגירת הגרביים שבחדר השינה, למקרר ואפילו למקפיא. יודעת שאין שום סיכוי שהנחתי אותו שם, אבל משוכנעת שהנה, ככה זה מתחיל….ומקווה שעם עוד מאמץ קטן, הוא בכל זאת יימצא.
לא מצאתי. כולם כבר פרשו לישון, ואז נזכרתי שעל הכיסא שעליו אני נוהגת להניח מידי פעם דברים בחדר העבודה, עמדה ביום חמישי שקית עם מתנה לחברים, שבכלל חגגו חנוכת בית, ולא את חנוכת המזבח. "אולי" אמרתי לעצמי, דחפתי לרגע ממהרת את הסביבון לתוך השקית, ושכחתי להוציאו. אבדוק עם החברים חשבתי, אבל השעה כבר היתה אחרי חצות. הערכתי שעם כל הדחיפות, אם אכתוב להם: "אולי מצאתם בשקית עם המתנה לחנוכת הבית סביבון?" זה עשוי להתקבל רע. אולי גם הם יחשבו עלי, שהנה, ככה זה מתחיל….
לשמחתי, מרגע לרגע הסברה שהעליתי הניחה את דעתי, והניחה לי לישון שנת ישרים, מתוך אמונה שבבוקר עם אור ראשון יתחדשו החיפושים.
עם יקיצה, ליתר ביטחון, החלטנו, אישי ואני שנלך על "פלאן בי". גם אם נניח שאני בסדר והסביבון בשקית, בכל זאת החבר גר בחולון, ולא נחזור לשם בגלל סביבון.
כשאישי יצא לסיבוב סידורים, לקראת הדלקת נר ראשון, הוא מצא הרבה דברים: סופגניות רגילות, סופגניות מעוצבות, מטבעות זהב וכסף, סביבוני עץ פשוטים, נרות סיניים מאריכי אורות וימים, וגם ניחשתם נכון, סביבון סגול, ממש כמו הראשון, שאמנם עלה כפליים, אבל יתאים לתגובתה הראשונית של הנכדה ,כשיצאנו יחד למסע החיפושים, ונתתי רמזים, ואחר-כך גם תיאורים ברורים :" איזה יופי סבתא, ידעת שסגול זה הצבע האהוב עלי". אם חשבתם שזה הנס שרציתי לספר עליו, גם כאן כנראה תתאכזבו.
ארזתי יפה את הסביבון והנחתי אותו לצד המתנות האחרות, בהמתנה להדלקת הנרות בערב. אם שאלתם, החבר חזר אלי ב"ווטסאפ". לשמחתי, הוא מכיר אותי כבר הרבה שנים, וגם במצבים מורכבים. הוא אמר לי שלמרות שהסיפור נשמע מאוד הגיוני, לא היה סביבון בתוך השקית. בני המשפחה סביבי נדו לי בראשם, ואמרו לי באופן הכי מנחם בעולם ש":ככה זה, כולם שוכחים כל יום כל מיני דברים".
לאחר שהודלקו הנרות, והושרו השירים, שאלה אותי הנכדה שקיבלה שמחה ונרגשת את הסביבון הסגול: "סבתא, איפה מצאת אותו?" הפטרתי לעומתה בנונשלאנטיות הכי אותנטית שיכולתי לגייס באותו רגע : " כשהתעוררתי בבוקר, הוא קפץ אלי לתוך המיטה". הגיוני, לא? כאן כבר התחלתי לחוש שאולי התחולל לו נס קטן, אבל לא חשבתי שזה יכול להחזיק סיפור לפוסט בבלוג.
היות שהנכדה והוריה גרים צמוד אלינו, כששבה למחרת אחר- הצהריים מגן- הילדים נפגשנו לרגע. היא סיפרה לי על מסיבת החנוכה שחגגו, הראתה לי אוחזת בשמחה בידה האחת את הסביבון הכתום והכד הצבוע שקיבלו שם, וביד השנייה את הסביבון הסגול מסבתא, וסיכמנו שגם הערב נדליק יחד את נרות.
קצת לפני השעה היעודה , כתבה לי בתי ב"ווטסאפ": "תנחשי מי הגיע לבקר אותנו?" הרבה דברים עברו לי בראש, אולי הסבא והסבתא מהצד השני? אולי הכלבלב הקטן שהפך בניגוד לרצונו למלך יווני? ואולי בכלל עכבר קטן הזדחל לדירתם. חלק מכם אולי חושבים ,שאולי חשבתי על הסביבון הסגול, אבל תהיו הגיוניים
כשבתי גם שלחה לי הוכחה מצולמת, כתבתי לה : "אין מצב!", ועוד הוספתי: "איך זה יכול להיות?" היא השיבה לי :"אין לי מושג איך , אבל הילדה יצאה מחדרה, אוחזת שני סביבונים סגולים בידה?" "הם מתרבים?" שאלתי, חושבת שאולי עלינו על זן חדש ומיוחד של סביבונים, ואולי בכלל "סטארט אפ" מצליח. "לא יודעת אמא" היא השיבה, "אבל יש שניים".
תראו, יכולתי לסיים את הסיפור כאן, ולהגיד לכם שהתרחש נס, אבל כשהם נכסנו לביתנו להדלקת הנרות, כשבידיה של הנכדה שני הסביבונים הסגולים הזהים, הכתום מהגן, והכד הקטן שנמצא ונצבע בגואש בגן, והיא מאושרת מאין כמוה. שאלתי אותה:" איפה מצאת אותו?" והיא הסתכלה עלי, וענתה לי בנונשלנטיות של בנות שלוש וקצת: "סבתא, הוא קפץ לי למיטה".
אז אם זה לא נס חנוכה, זה בטח סיפור טוב לפוסט.
חג שמח, ושלא תגידו שלא מתרחשים ניסים….
3 תגובות
מרגש ממש ממש
תודה רבה! שימחת. חג שמח
חחח. נכדה מושלמת