בדרך כלל אני כותבת את הפוסט השבועי בשבת בבוקר, קמה לבית מתעורר ושקט וכותבת לי בנחת עד שכולם קמים. ביום שישי, לקראת ארוחת השבת, אני כבר יודעת לעצמי על מה אכתוב. כך חשבתי שיקרה לי גם השבוע, אך כשקמתי ממנוחת הצהרים של שישי, וראיתי את החדשה הכל כך עצובה-עמוס עוז נפטר,נראה לי מעט טפל לכתוב משהו שהוא לא על אהבתי לעמוס עוז. אין כותב בעברית, או חוטא בהרהורי כתיבה, שלא מכיר ומוקיר את כתיבתו של עוז. אבל לנו, לו ולי היתה הכרות מיוחדת. (ככה כולם אומרים על מי שכבר מת, בעיקר כי המת כבר לא יכול לאשר או להכחיש) אבל אם תצעדו איתי לאורך שורות הפוסט, תראו עד כמה זה נכון. אתם גם מכירים את זה, שכאשר מישהו מדבר על מישהו שנפטר, הוא מדבר הרבה על עצמו, וקצת גם על מי שנפטר. אז כדרכי, אני מספרת על עצמי.
לפני כעשרים שנה, החלטתי שהגיעה העת להרחיב את השכלתי, ונרשמתי ללימודי תואר שני בהיסטוריה של עם- ישראל באוניברסיטת חיפה. התוכנית יועדה למורים להיסטוריה בפועל. היא פתחה והרחיבה את הראש, הפגישה עם עמיתים, הפגישה עם מרצים מעניינים, הפגישה עם חומרים ישנים ותאוריות חדשות, ונתנה אפשרויות צמיחה וקידום.
מעבר למבחן המסכם על אינספור מאמרים, המטלה היתה כתיבת עבודות סמינריוניות רבות. אז גם גיליתי עד כמה אני אוהבת לכתוב. אוספת ומצלמת את החומרים בספריית האוניברסיטה, קוראת אין סוף ספרים ומאמרים, מסמנת בפתקיות צהובות, ויושבת ימים שלמים מול מסך המחשב מאזינה למוזיקה נעימה וכותבת. כל נושא שאי-פעם עניין אותי, הפך לסמינריון עב כרס (הרבה מעבר לדרישות המרצה). כך נחקרו להם, מניה שוחט וסוד השתיקה סביב סודה, ארגון "השומר" ויחסו לערביי הארץ, אנשי "הממשל הצבאי" ומעשיהם, פרנץ אופנהיימר וה"קואופרציה" במרחביה, כמו גם דפוסי השמדת היהודים בשטחי "הגנרל גוברנמן", אייכמן וביקורו בחיפה בשנת 1937, התייחסות "היישוב" ל"ועידת אוויאן" ועוד. כולם קשורים לראשית ההתיישבות, ושורשי המזרח אירופאיים (מצד אבא).
אחד מהקורסים היותר מרתקים במהלך התואר היה "לאומיות" עם פרופסור דני גוטווין. כאשר נדרשנו לבחור נושא לעבודה, חברתי ללימודים, לדרך, ולעבודה בבית -הספר ואני עלינו לפגישה במשרדו. התאפקנו במהלך כל השיחה לא להציע לו לסדר את שולחן העבודה העמוס שלו כמטלה מסכמת. בסיום השיחה, הוא שלח אותי לשורשים שלי, לא אלו מהעמק, ומהצד המזרח אירופאי, אלא דווקא לשורשים הבוכריים שלי, מצד אמי. עד מהרה התחלתי לחקור בהדרכתו את "לאומיותם של יהודי בוכרה". הופכת את מה שהכרתי מסיפוריה של אמי על ילדותה בשכונה הבוכרים בירושלים, למחקר מנומק ושכלתני, כמעט באותו אופן שאנחנו כמורים, דורשים מהתלמידים ב"עבודות השורשים", רק מעט יותר מעמיק, ובלי "העתק הדבק" מהאח הגדול, או מבן- הדוד המשקיע.
השבוע, עקב שאלה אקראית שעלתה בקבוצת ה"פייסבוק" של מורי ההיסטוריה (יש דבר כזה) רשמתי הסבר מלומד מתוך ההבנות והמסקנות של מחקרי זה. שעיקרו, שיהדות בוכרה, שעלתה במקביל ל"עליה הראשונה", והיו בה הרבה סממנים של התחדשות ותחיה, לא נמנתה עם ה"עליה הראשונה", אלא זוהתה עם "הישוב הישן", בעיקר משום שבעלייתה לא היתה חשיבה לאומית כלכלית. מקור הפרנסה שלה נסמך על ארץ האם- בוכרה. הם בנו את בתי השכונה המפוארת והמתקדמת לתקופתה בירושלים מתוך מחשבה דתית וציפייה למשיח. עם מלחמת העולם הראשונה, והפסקת היכולת להזרים כספים משם לארץ, גוועה למעשה הפרנסה וההתפתחות. הבתים שנבנו אפשרו ברבות הימים לבני העדה והמשפחה שברחו מבוכרה עקב עליית הקומוניסטים, עליהם נמנו גם הוריה של אמי, קיום ומגורים.
היות שבשנת הלימודים השנייה לתואר הייתי בחופשה מהעבודה, הצלחתי לסיים את המטלות בקצב מכובד, נשבעת לעצמי לא לגרור "זנבות". כך יצא שבחודש האחרון של שנת הלימודים הייתי "ציפור דרור". חובות הכתיבה מאחורי, חובת הנוכחות לפניי, המוח פנוי ותחושת החופש גדולה.
אחד המוסדות היותר אטרקטיביים באותה עת באוניברסיטה, פרט לבית-הקפה של "גרג", היה חנות הספרים. התעריף המוזל לסטודנטים, והשפע שהיה בה, משכו אותי לא אחת לשם, קונה, ובו בזמן ומרגישה מעט אשמה, כי הרי יש לי "חובות קריאה" לתואר. הפעם, נכנסתי וקניתי את ספרו החדש ועב הכרס של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", ללא רגשות אשם. הנה, אקרא להנאתי בלבד, משהו שהוא "לא בנושא החומר הנלמד", בלי להבין שנכנסתי למעשה לתוך "סמינריון מסכם".
עוז, שגדל ב"שכונת הבוכרים" בירושלים, גדל להבנתי במקביל לאמי מלכה ז"ל, גם בגיל, גם ברחוב, וגם בחלק מהחוויות שהחיים זימנו לו, ולה. כך הוא מספר לי דף אחר דף על ילדותו, ילדותה. על המורה זלדה (המשוררת) שהיתה מורתו-מורתה, על ביה"ס "תחכמוני" בו למד אחיה, על ימי מלחמת העצמאות, על הפחד ועל הכרזת המדינה.
אמי בהחלט היתה אשה של מילים, אבל עוז, סליחה אמא, היה מופלא! הוא הצליח לספר לי עוד יותר יפה, את כל מה שאת לא הצלחת.
לצערי, בתקופה בה יצא הספר, אמא התחילה לאבד את הקשר למציאות, ולא זכתה להנות מכתיבתו , אבל אני נהניתי מכל מילה בשבילי וגם בשבילה.
וככה אני מתקדמת עם קריאת הספר, רוצה להתקדם, ובאותה עת לא רוצה שהוא יסתיים, והגעתי לעמוד 392, ומבינה באחת במה זכה עוז, שאני לא זכיתי. אינני מדברת על דברים גדולים כמו כשרון כתיבה, פרסים או תהילה, אלא הוא זכה לפגוש את סבי, אותו לא זכיתי לראות, שכן אמי היתה יתומה מהוריה כשנישאה לאבי. ולא רק פגש אותו, אלא גם מספר עליו.
הוא כותב על ביקור בחנותו של בביוף הירקן, וזה הסיפור כולו של יהדות בוכרה, כפי שהכרתי מאמי. יהדות שנאלצה לברוח באחת מארצה, מבתיה ומנכסיה מאימת הקומוניסטים. סבא שנאסר, נכלא, ברח והבריח גבולות, בקור, רעב וצמא ,והגיע בדרך לא דרך אל אשתו ושלושת ילדיהם, לעיר משהד שבפרס, לשם ברחה כדי להתקיים. אשתו רינה, סבתי, שהלכה מבוישת אחר העגלה בה לקחו אנשי השלטון החדש את כל תכולת ביתה, אוספת בצלים מתגוללים שנפלו ,נשמטו על הדרך כדי לנסות ולהכין צהרים לילדיה הקטנים. לאחר איחודם המרגש, עלתה המשפחה לארץ. אמי כבר נולדה בירושלים ( בשנת 1936) והם השתכנו בבית שנבנה על ידי סבה ב"שכונת הבוכרים" בירושלים, בימיה המפוארים והרחוקים של יהדות בוכרה והשכונה, שלא נשאר מהם דבר. וסבא נאלץ לעבוד קשה, כירקן, כדי להביא הפרנסה למשפחתו.
כאן כתבתי בכמה שורות, אבל כל שורה כזו, היתה סיפור ארוך, שכשאמי היתה מספרת לי אותו היתה מזילה דמעות, ונזכרת בדמעות שאמה היתה בוכה בספרה לה אותם ממיטת חולייה. וגם אני, בכיתי חשה בכל הכאב שהיה אגור שם.
אבל לא רק על סבי הבוכרי סיפר לי עוז, שכל- כך הרבה פעמים דמיינתי את עצמי ניגשת אליו בעדינות בסוף הרצאה או ערב ספרותי ומבקשת חרש : "ספר לי עוד בבקשה על בביוף הירקן" , זה היה סבי שלא זכיתי להכיר אותו. אלא גם על נהלל שלי סיפר עוז, הכל באותו עמוד, ממש "מטלת סכום".
[אביא את הדברים מתוך -סיפור על אהבה וחושך, ע"מ 392-393, ההדגשות הן שלי ולא מופיעות במקור]
בחנות של הירקן, מר בביוף אמרה השכנה גברת למברג: " אבל אני כבר לא מאמינה להם יותר. לאף אחד אני כבר לא מאמינה. זה הכל רק אינטריגה אחת גדולה".
גברת רוזנדורף אמרה: "אסור בשום אופן לדבר ככה. סליחה. את בבקשה תסלחי לי שאני מעירה לך: דיבורים כאלה זה רק מקלקל עוד יותר את המוראל של כל העם. מה את חושבת לך? שהבחורים שלנו יסכימו ללכת להילחם בשבילך, לסכן את החיים הצעירים שלהם, אם את ככה תדברי שהכל זה רק אינטריגה?"
הירקן אמר: "אני לא מקנא בערבים. יש כאלה יהודים מאמריקה, הם עוד מעט ישלחו לנו משמה כמה פצצות אטום."
אמי אמרה: "הבצלים האלה לא נראים כל-כך טוב. והמלפפונים גם כן לא."
והגברת למברג (שתמיד נדף ממנה ריח קל של ביצים קשות מהול בזיעה ובאד-סבון חמצמץ): "הכל זה רק אינטריגה אחת גדולה אני אומרת לכם! עושים תיאטרון! קומדיה! הרי בן –גוריון כבר הסכים בשקט בשקט למכור את כל ירושלים למופתי ולכנופיות ולמלך עבדאללה, בעד זה האנגלים והערבים אולי הסכימו להשאיר לו את הקיבוצים שלו ואת הנהלל ואת תל אביב עם הסולל בונה והוו'ד הפועל. וזה כל מה שאכפת להם! ומה שיהיה איתנו, שישחטו או ישרפו את כולנו, זה בכלל לא אכפת להם שם. ירושלים, הכי טוב להם שהיא בכלל תלך פייפען, שיישארו להם אחר כך אצלהם במדינה שהם רוצים לסדר להם קצת פחות רוויזיוניסטים וקצת פחות חרדים וגם קצת פחות מהאינטליגנציה. "
כן, סבי היה ריבי בביוף, הירקן. אני לא יודעת אם עוז כתב עליו, או על בביוף ירקן אחר, אבל הדמות הזו של בביוף נשמעת לי. גם כי הכיל את הנשים בחנותו, גם כי אמר דברי טעם, ואני חושבת שבקלות היה מצליח לנהל שיחות רציניות ומעמיקות, גם על אידאולוגיה, עם הסבא שלי בנהלל, או עם הסבא של בעלי באמריקה.
אז זהו, למרות שממש תכננתי, לצערי לא פגשתי את עוז, ולא שאלתי אותו. אבל אני שמחה שהחזיק בשבילי את הידע הזה, ושגם חלק אותו עם כולם בהרבה אהבה!
אכן, סיפור על אהבה.
הפוסט נכתב במקור ב-1/1/2019 ופורסם בבלוג שלי "בדים מדברים-הבלוג" ב"סלונה".-מה שלא ידעתי למעשה עד שהגיעו התגובות לפוסט, שפועל זה גם מועד האזכרה לסבי וסבתי (שנפטרו באותו שבוע, ולא יחד-אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), ולכן הפוסט הוא לא רק לזכר עוז, אלא לזכרם.
תמונות:
תמונה 1-תמונת עטיפת הספר (הכחולה) בה מופיע ציור "הטרגדיה" של פיאסו, מהדורת 2006, מתוך "ויקיפדיה" בערך "סיפור על אהבה וחושך".
תמונה 2- תמונת סבי וסבתי, רינה וריבי בביוף ז"ל, שהלכו לעולמם בדצמבר 1953.
תמונה 3-בצלים-באדיבותה של חברתי צלמת החקלאות מרינה פורמן לוי
תמונה 4, מכריכת הספר, ממנו גם מובאת המובאה מע"מ 392-393. עמוס עוז-סיפור על אהבה וחושך-הוצאת כתר, מהדורת 2005.
2 תגובות
טור נהדר; מחכה לקרוא עוד על קורות ומעשי הצד הבוכרי
תודה רבה נעמה.
עוד יבוא…לאט לאט