על דגל ועל סמל (כולנו איציק)

אני מניחה שעבור רבים מכם, כמו עבורי, הימים הללו שבין מוצאי חג הפסח ("מימונה" לחוגגים) עבור ל"יום השואה", "יום הזיכרון" ו"יום העצמאות" הם ימים מאוד מיוחדים. ימים בהם הנפש נעטפת ונצבעת לה בכל מיני גוונים. יש מחיר, יש כאב ועצב , יש תקומה, יש הודיה, יש שמחה, יש עצמאות, ויש גם כל מיני מחשבות והרהורים.

בתקופה הזו בכל שנה, ובטח ובטח גם השנה, יש רצון עמוק כזה להתרומם מעט מעל ה"כאן ועכשיו", ולחשוב ב"גדול" במושגים של נצח, של עם יהודי, של תקומה ואפילו של תפארת.

במהלך כל השבוע האחרון התלבטתי, ואני עדיין מתלבטת הבוקר (יום שלישי, בו אני כותבת, ובערבו עולה הפוסט לאוויר), אם לנסוק למעלה ולמשוך עוד קצת  את שמחת והתרגשות העצמאות, שבהחלט זכינו לחגוג אותה השנה, כמעט כמו בשנים עברו, טרם הגיחה הקורונה לעולמנו ובלבלה את סדריו. או לנחות ואפילו להתרסק מטה, למכאובי המציאות.

היות שרגע הפרסום מתקדם, והמחשבות עדיין מתרוצצות, וחלילה לי מלהיות משביתת שמחות מצד אחד, וחוטאת לאמת מצד שני, בחרתי בסוג של פשרה שתביא מזה וגם מזה, ותסתיים בתפילה גדולה.

עוד בטרם נפל עלינו יום הזיכרון, עם התוגה המיוחדת רק לו, נחשפנו באמצעי התקשורת לסיפורו של איציק סעידיאן, הלוחם הלום הקרב שנפשו המיוסרת לא מוצאת לה מרפא, מאז נלחם בקרב הארור בסג'עיה במסגרת מבצע "צוק איתן". שהצית את עצמו כמעשה של ייאוש וזעקה עמוקה רגע לפני יום הזיכרון, בפתח משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, במחאה על דרך הטיפול בו ובחבריו.  

גם עכשיו, כשאני כותבת, הוא ממשיך להיאבק על חייו, נתון בידיהם של הרופאים הכי טובים, כמו שהרפואה הישראלית יודעת להעמיד.

מאז שראיתי לראשונה את תמונתו של הגבר הצעיר והנאה הזה, עם שערו השחור הגולש, והגלשן בידיו, אינני מפסיקה לחשוב עליו. יודעת שגם אם יצליחו להציל את חייו מהפצעים הפיזיים והכוויות אחרי אינסוף ניתוחים ושיקום, את נפשו של פוסט טראומתי ייקח שנים לשקם, אם בכלל.

לצערי, עולם הפוסט טראומה מוכר לי מקרוב. מי שלא נתקל בו, יכול רק להודות ולברך על כך.  אם כי, כולנו כישראלים שגדלו בארץ הזו, שרתו בצבא, חיו את המציאות, איבדו שכן, חבר או מכר, כולנו פוסט טראומטיים ברמה כזו או אחרת.

כשיום הזיכרון יצא, עברנו כולנו לחגוג עצמאות. לא כמו בשנים שלפני הקורונה, אבל מספיק קרוב למקור כדי שנרגיש את שמחת החג. נפגשנו עם אנשים, בני משפחה וחברים, אפילו חברים של חברים, התחבקנו בזהירות. הרמנו כוסית, ועוד אחת, שמענו סיפורים, שרנו שירים. עשינו "על האש" ונפנפנו נפנופים. המהדרין אולי גם צפו בטלוויזיה וניסו למצוא למה הם כן מתחברים מתוך שפע השידורים. אולי אפילו ראו שוב את "הלהקה" ו"גבעת חלפון" שלעולם אינם מזדקנים.

למרות שמחת החג, ובואו נודה על האמת, שמחת החזרה לחיים, הצער של יום הזיכרון עבר, אבל איציק לא יוצא לי מהראש. אני יודעת היו הפגנות, הבטיחו הבטחות, נשאו נאומים ויקימו ועדות.

במוצאי החג, כששבנו הביתה סמוך לחצות, הורדנו וקיפלנו את דגל המדינה שעמד נישא על התורן הרם בכניסה לחצר. בערב יום הזיכרון, כמו שעושים רבים במדינה, ובטח בנהלל, הצבנו אותו כפוף ומושפל לאות זיכרון. כשנכנס יום העצמאות, מיהרנו לצאת, ליישר אותו, ולהעמידו זקוף וגאה. מאז שסיימתי את קורס הקצינים לפני הרבה שנים, עוד נשאר בי האינסטינקט הגאה להרים את היד ולהצדיע כאשר מונף הדגל. לא עשיתי את זה בפועל, אבל הצדעתי בלב.

נזכרת כל פעם מחדש בסיפור שסיפר לי אבי ז"ל, על סבי פנחס וולף ז"ל, איש "העלייה השנייה" שזכה להימנות על מייסדי נהלל, שתחגוג בקיץ הקרוב את שנתה המאה, שכאשר ראה את אבי וחבריו בני המושב, מתאספים ומתארגנים עם חגור ונשק כדי  לצאת לפעולה של "המחלקה הנהללית" במסגרת ארגון "ההגנה", בימים שטרם קמה המדינה. אמר לו נרגש ונרעד כולו, שכאשר תקום המדינה, הוא יתפור את דגלה מבד משי ויניפו בפתח הבית.(כתבתי פוסט על כך בשם "עשרת ימי ישראליות")

במפגש משפחתי שערכנו בני הדור השלישי, נושאים על הידיים את ראשית בני הדור החמישי, לפני מספר  שנים, זכיתי לראות את תמונת הדגל. למדתי שבן -הדוד שמחזיק בו (לא בנהלל) , תיקן אותו והוא תולה אותו בפתח ביתו כל שנה ביום העצמאות.

הדגל הפשוט שנתפר על ידי דודתי, נעמי ז"ל, בוגרת קורס המכ"יות הראשון של צה"ל, ליום העצמאות הראשון של המדינה, לא היה מבד משי, בטח גם בד הכותנה הפשוט ממנו נתפר היה בשימוש משני וממוחזר של סדין לבן ובגדי עבודה כחולים, בהתאם למצבה הכללי של משפחת החלוצים, אך כמה גאווה היתה בו.

השנה, כשהורדנו את הדגל שלנו בחזית המשק בנהלל, הבחנתי שהוא מזיל דמעה. אתם יודעים, לא בכי מתייפח, אלא כזו דמעה קטנה, בזווית העין. נזכרתי שבשנה שעברה, למרות הקורונה, הסגר, השתנות סדרי עולם, והעובדה שאת "יום הזיכרון" ציינו בעמידה ממש לידו ,שומעים את טקס האזכרה המשותף מתוך מערכת ההגברה שהוצבה במרכז הכפר, רואים את השכנים עומדים אף הם בפתחי בתיהם ,ומותירים את בית -הקברות שעל הגבעה ואת הנופלים הטמונים בו ריק ממבקרים, הוא לא בכה.

שמתם לב שלא נכנסתי, ולא אכנס בפוסט הזה לפוליטיקה קטנה או גדולה, גם לא למחאה, או לתיאור המקומות בהם כן נשאתי השנה את הדגל שלנו בגאווה, אלא רק לתחינה, לא רק לשלומו של איציק סעידיאן, עליו אנחנו יודעים כיצד הוא נראה, אלא לכל אותם האיציקים שאין לנו מושג אלו ייסורים הם עוברים.

כשהדגל בכה, אני בכיתי בלב יחד אתו, והתפללתי, שרק נהיה ראויים! לא כקלישאה אמיתית או נבובה של טקסי יום הזיכרון, אלא כהתחייבות אמיתית ומשמעותית לדרך התנהלות בחיים.

התמונה המובילה-הדגל המקורי שנשמר אצל בן- דודי אוריה וולף, והונף בפתח ביתו ביום העצמאות. תודה לאוריה על שמירת הדגל והמורשת, השיתוף והתמונה.