בתוך המציאות ההיסטורית בה אנחנו חיים כיום, שום דבר לא ממש מצליח להפתיע אותנו באמת, וככה בבוקר שבת, בו אני יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד , לומדת מאתר החדשות הפתוח ברקע מצד אחד על הלווייתו של האפיפיור, ומצד שני על פיצוצים מסתוריים שמקורם עלום ברחבי אירן. בא אישי ומראה לי משתומם ונדהם בעצמו את ההודעה העצובה על פטירתו המפתיעה והכואבת של פרופסור מוטי גולני. "את יודעת מזה?"
כן פטירתו ונסיבותיה הצליחו להפתיע אותי היום, מאוד.
כמו רבים אחרים, כפי שהסתבר לי במהלך היום, כשראיתי עוד ועוד הספדים ומילות תנחומים לזכרו, גם אני זכיתי לקרוא למוטי גולני, מורי ורבי, והקפדתי להמשיך לקרוא לו פרופסור בכל הזדמנות בה נפגשנו, כפי שתקראו בהמשך.
במהלך לימודי האקדמיים אחד מהמרצים המשמעותיים שפגשתי , אמר שכאשר דמות מיוחדת/מפורסמת/חשובה הולכת לעולמה, קמים רבים שפגשו אותה במהלך הדרך, ומספרים ברוב פאתוס על המנוח ואני. אבל יוצא לא אחת שהדגש הופך להיות אני והמנוח, והדובר מפליג ומספר בשבחי עצמו, והמנוח הופך לרקע לסיפורו. לכן, אחרי שעיכלתי את הידיעה העצובה מאוד, חשבתי לא להוסיף מילה, אבל ככל שהתקדם היום סברתי שאחטא לזכרו אם לא אספר על פרופסור מוטי גולני כפי שהכרתיו.
לפני כעשרים שנה, סיימתי בגיל לא צעיר, את לימודי התואר השני שלי ,בהיסטוריה של עם -ישראל באוניברסיטת חיפה. מסלול ללא תזה, מתוך מחשבה מעשית לחזור קצת יותר מלומדת ומשכילה לעבודתי בהוראת ההיסטוריה בבית הספר התיכון בו לימדתי בעשרים השנה שקדמו לכך . אבל רגע לפני שהסתיימו השנתיים של הלימודים, כשל חובותיי כבר הושלמו, וכל העבודות כבר נכתבו והוגשו, הבנתי שחיידק ההעמקה בלימוד ובמחקר מקנן בי, ופתאום עלתה בי בדל מחשבה שאולי אני קצת רוצה להמשיך.
שיחה קצרה שקבעתי עם אחת מהמרצות החביבות עליי, ד"ר יפעת וייס (לימים פרופסור) גרמה לי להבין שהמחשבה נכונה ואף מעשית, ושהתחום המדויק עבורי, מתוך הבנת הנושאים בהם התמקדתי בכתיבת העבודות הוא לימודי ארץ-ישראל, וככה בלי שאני ממש קולטת לעצמי שאני "על זה", היא שוחחה בטלפון עם ד"ר מוטי גולני, שכוכבו דרך ושמו יצא למרחקים, שהיה אז ראש החוג ללימודי ארץ- ישראל , ותוך כמה דקות היא ליוותה אותי אל משרדו, שהיה קומה מעל, או קומה מתחת במגדל הגדול של האוניברסיטה.
נכנסתי למשרדו בחיל וברעדה, הנה אני הולכת לדבר על ד"ר מוטי גולני הגדול בכבודו ובעצמו. באחת התפתחה בינינו שיחה לבבית נעימה. הוא שאל אותי על כתיבתי במהלך הלימודים לתואר, וביקש לקבל ולקרוא כמה מן העבודות שכתבתי בנושאים שענינו גם אותו, החליף איתי רשמים וחוויות על דמויות היסטוריות, והכניס אותי באחת למסלול המהיר ללימודי דוקטורט.
ד"ר גולני הפנה אותי לפרופסור יואב גלבר כמדריך ומנחה אישי . מכאן ואילך התחיל עבורי מסלול מיוחד ומרתק, כשפרופסור גולני מלווה את הנקודות המשמעותיות שבו. אני כבר מרגיעה את מי שתוהה או שואל, דוקטורט לא יצא מזה, למרות שצעדתי במסלול מספר שנים מופלאות, ד"ר אני לא. אני כן נושאת שני תארים שניים. גם את נקודת היציאה מהמסלול אני זוקפת לזכותו פרופסור מוטי גולני, ואף זכיתי והספקתי להודות לו על כך.
תהליך כתיבת עבודת ה"שוות תזה" כפרק מהדוקטורט עם פרופסור גלבר היה חוויה ייחודית, מלמדת מצמיחה ובונה. שנתיים צללתי לתוכה ועמוק בתוכה, ובסופו של דבר לאחר שהוגשה ואף הוחזרה לי הסתבר לי שד"ר גולני היה הבודק/בוחן שהתעמק בקריאתה והעניק לו את הציון המכובד ואת הערותיו המחכימות.
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל לאחר כתיבת עבודת ה"שוות תזה" שהיתה חלק מהמסלול, החלטתי שנושא המחקר מוצה מבחינתי, ורציתי לשנות את נושא הדוקטורט. משהוגדר יחד עם פרופסור גלבר הנושא החדש, שאני מבינה גם היום את כל הסיבות מדוע כל-כך התאים, כמו שאני מבינה בחוכמת הבדיעבד מדוע לא התאים בכלל. פרופסור גלבר, הציע שד"ר גולני יהיה המנחה הנוסף לכתיבת המחקר , שכן הוא עצמו יוצא לשבתון ולא יהיה בארץ, וגם כי ד"ר גולני הוא המומחה הידען על דמות המחקר, והשותפות שלו בהנחיה תהיה משמעותית ביותר. עוד אמר לי פרופסור גלבר כי הוא מניח שד"ר גולני יהיה זה שיכתוב ביוגרפיה חדשה, רצינית ומעמיקה על אותה דמות, כי הוא מוכשר לכך, רוצה ויכול.
וכן הפך ד"ר גולני למנחה שלי בפועל לדוקטורט, נותן משימות קריאה רבות, עם דגשים להתבוננות והעמקה במהלכה. מידי פעם שוחחנו טלפונית, בעקבות תובנה או שאלה שלי מתוך הקריאה, או בעקבות עוד ראיון מרתק ומעורר מחשבה שנתן ד"ר גולני באחד מאמצעי התקשורת, על אותה דמות, ועל בכלל.
שנתיים תמימות חיפשתי, מצאתי, צילמתי, קראתי, סימנתי וסיכמתי כל מה שרק ניתן על אותה דמות. במקביל למדתי והשלמתי את כל הלימודים הפורמליים הנדרשים מדוקטורנט להיסטוריה (חוויה מיוחדת בפני עצמה) . אך לאט לאט המרץ פחת, המוטיבציה ירדה, הדפים המצולמים והממורקרים בטוש צהוב וזורח, עם הערות רבות בכתב יד קטן וצפוף לצידן נערמו במגירה, אחר-כך נכנסו לקלסר, אחר כך לתיקיה ולבסוף הוכנסו לארגז קרטון גדול, ועלו לאכסון בבוידעם. וכך גם השיחות עם ד"ר גולני פסקו.
לצד הידיעה ש"דוקטורט לא עוזבים", ויש משברים זמניים חולפים , ויש סיבות משפחתיות ואחרות שכרגע מעכבות, ואני עוד אחזור לזה, הדוקטורט נדחק לקרן זווית רחוקה ואחורית במחשבות, אבל היה וניקר שם מידי פעם.
ואז, באחר הצהרים המוקדמים, של אחד מימי השישי, קרוב לשעת הסגירה, אישי ואני נכנסנו לחנות הקוסמטיקה שהיתה ממוקמת בחצר המשק שלנו בנהלל, והופתענו לגלות שם את הפרופסור ורעייתו עורכים קנייה. המפגש היה בלתי נמנע. היינו שם, הם, אנחנו והעובדת. ברור שזיהיתי את הפרופסור מייד, מקווה שאולי הוא לא מזהה אותי, ונבוכה אמרתי שלום חלש. לאחר חיוך של זיהוי בתוך ריחות של בשמים וקרמים, הוא שאל אותי בעדינות מנומסת : "מה קורה עם הדוקטורט שלך?" חייכתי חיוך נבוך, שהסביר הכל, ובפרץ של אומץ שנבע כנראה מיתרון הביתיות שבכל זאת היה לי, שאלתי באותה נימה ממש: "ומה עם הביוגרפיה שאתה כותב? האם היא נכתבת?" אז פרופסור גולני חייך אלי חיוך רחב, ואמר לי בדרך המרשימה בה היה מדבר ,את אלו המילים:
" תשמעי מה קרה לי. יום אחד ישבתי אל שולחן הכתיבה בחדר העבודה שלי, ולפתע היתה לי דפיקה עדינה על החלון". כה משכנע היה בדרך בה דיבר, שלרגע האמנתי שבאמת הציץ בחלונו אורח, ואז הוסיף ואמר : "חיים וייצמן נגלה לי בחלון, יהודי כל-כך חביב וסימפטי, אז נפניתי אליו, והחלטתי לעזוב את הדמות המשותפת לנו" והוסיף: "זה עשה לי מאוד טוב ונחמד לשהות במחיצתו". זה כנראה הספיק כדי שיקרה מה שצריך היה לקרות. ברכנו אותם ואת המוכרת שמיהרה לסגור את החנות לשלום, ונכנסנו הביתה. באחת ביקשתי מאישי בנועם, אך בהחלטיות נחרצת, שיוריד עכשיו מהבוידעם את ארגז החומר המעובד והמאורגן לכתיבה, ואמרתי לו: "עכשיו הכל לפח הגדול בחוץ". למרות שהוא מכיר אותי לא מעט שנים, וגם ליווה את המאמצים ואת הלבטים שלי, הוא הסתכל בי שוב, לראות שהכל בסדר איתי. הייתי חדה מאי פעם. אמרתי לו שבזה הרגע קיבלתי מהמנחה שלי את ברכת הדרך להיפרד מהדמות, ובסופו של דבר (מה שלא לחלוטין הבנתי אז) , גם מכתיבת הדוקטורט. הלכנו יחד לפח, וכל הניירות שנאספו בעמל רב, גלשו לתוכו אחר כבוד. אז שוב תודה רבה לך פרופסור גולני, גם על הנחייה לעבודה , וגם על ההנחיה לדעת להניח לה.
את הדמות , הדוקטורט והחלומות על האקדמיה עזבתי מזמן, גם את ההוראה בתיכון. את הכתיבה לא רק שלא עזבתי, אלא שכללתי ופיתחתי מאז, כפי שאתם קוראיי יודעים וקוראים, מסתייעת בכל אותן שיטות וכלים שרכשתי במהלך הלימוד לדוקטורט . לשמחתי המשכתי לפתח תחומי עיסוק ועניין שמביאים את כישורי המחקר, ההעמקה וההוראה שלי לידי ביטוי. וממלאים אותי ואת הסובבים אותי שמחה גדולה .
היות שהכפר (שלי) עגול, והעמק (בו אנו מתגוררים) קטן, את פרופסור גולני המשכתי לפגוש מידי פעם, והפעם בחיוך לבבי ורחב. לעיתים אישי ואני פגשנו אותו באירוע תרבות כזה או אחר, אך מרבית המפגשים התרחשו בבית -קפה קטן ונעים במיוחד בעמק. אני לא יודעת אחת לכמה זמן פרופסור גולני פקד את בית הקפה, לפי הדרך בה היה יושב ועובד עם המחשב הנישא והקפה מול השולחן, יש לי תחושה שלא מעט. כשאישי ואני יצאנו לשם נידי פעם לקפה וארוחה קלה, פגשנו בו במרבית הפעמים, כשאני מקפידה לקרוא לו פרופסור, לגשת לשולחנו, ללחוץ את ידו ולהודות לו שוב על אותה הנחייה תרתי משמע, בלי לפספס איזו בדיחה היסטורית אקטואלית קלילה ושנונה.
לרגע לא דמיינתי שפרופסור מוטי גולני לא יהיה איתנו יותר, לא רק במפגשי בית הקפה הלבביים , אלא עם הידע העצום שהכיל, עם העומק והראייה הרחבה והמיוחדת, עם יכולת ההסבר והסיפור של ארועים מכוננים ומשמעותיים, והתבונה החמימות והרגישות האנושית שקרנה ממנו, מדבריו ומספריו.
אובדן גדול למשפחתך ומכריך ולכלל חובבי ההיסטוריה הישראלית. תודה על מה שהיית עבורנו, וחבל שלכל כך מעט זמן.
התמונה-מרשת האינטרנט.
הפרופסורים יואב גלבר ויפעת וייס שיבדלו לחיים ארוכים וטובים.
בית הקפה "פרסקו" בבית-זרזיר