לפני הרבה שנים, כשהייתי חיילת צעירה ויפה, וכל שערה ישבה לבטח במקומה הטבעי, שירתתי בחטיבת שריון ברמת- הגולן. אל תמהרו להתלהב, בסך הכל הייתי אלחוטנית מן השורה, ולא איזו לוחמת שריון אמיצה ונועזת. תקופת שירותי בתחנת האלחוט, ארכה בדיוק שלושה חודשים, בין הצבתי ביחידה לאחר סיום הקורס אלחוטניות, ועד יציאתי לקורס הקצינות. כנראה שכישוריי אפשרו את הקידום המטאורי הזה, שבו כפי שתבינו בהמשך דבריי, הספקתי ללמוד הרבה מאוד.
אחד הדברים שלמדתי הוא שבחיל- הקשר (שכיום נקרא חיל התקשוב) באותה תקופה, במרבית המקרים המפקדים היו גברים, והפקודות בנות. אתם מבינים שהסיטואציה הזו, מעצם היותה, יצרה קשיים, רגישויות ותובנות משלה.
עם בואי ליחידה התיידדתי מאוד עם הפקידה במשרד המפקד. בשעות בהן לא הייתי במשמרת, או נחתי אחריה או אספתי כוחות לקראתה, העברתי עם חברתי החדשה את הזמן ותוך שאני עוזרת לה בעבודות המשרד השונות, או בשרטוט מרשמי קשר. יום אחד, הגיעה אחת מחיילות הפלוגה, וביקשה להיכנס ולשוחח שיחה אישית עם סגן קצין הקשר החטיבתי, שהיה אחראי גם על תנאי השירות של חיילי וחיילות היחידה.
הפקידה נהגה להקניט את המפקד ולהתלוצץ איתו, שבצידה הפנימי של דלת משרדו, מוצב לוח -שנה גדול עליו הוא מסמן את התאריכים בהם כל אחת מהבנות שתחת פיקודו נמצאת בתקופת המחזור החודשי שלה. וזאת לא מטעמים לא מוסריים חלילה, אלא מטעמים פיקודיים למען טובת היחידה. כי לעיתים בנות נטו לגשת אליו, תוך ידיעה ברורה שהדבר מביך אותו מאוד, ואף מעלה סומק קל על פניו, ולהגיד לו אגב הצגת פרצוף מסכן במיוחד : "אני במחזור" כדי להתחמק מתורנויות, משמרות ומטלות אחרות. והוא' שלא פיתח חסינות והובך כל פעם מחדש, הרגיש צורך לעקוב גם אחרי זה.
כשהגיעה אותה חיילת לשיחה, ואנחנו שתינו במשרד הסמוך, הוא אפילו לא סגר את דלת משרדו, שהיתה תמיד פתוחה. אני מניחה שלא עשה זאת כדי לחשוף, או לא לחשוף את אותה "טבלת שליטה ופיקוד", אלא כי החיילת פשוט מיהרה ושטחה את בקשתה. היא ביקשה להקדים ולצאת הביתה ביום השישי הקרוב כבר בשעה שש בבוקר עם האוטובוס הראשון של "אגד" שעבר על יד המחנה, ולא עם ההסעה החטיבתית המאורגנת שייצאה לדרכה קרוב לשעת צהריים, משום שיש לה תור לטיפול אצל קוסמטיקאית בעיר מגוריה במרכז הארץ. היא היתה חיילת טובה, וזה לא היה פינוק רגעי, שקר או גחמה. היינו יוצאות הביתה בדרך כלל אחת לשבועיים ומגיעות הביתה לקראת שבת. משום שהיא לא ביקשה לצאת על חשבון "משמרת" או על חשבון חיילת אחרת, אלא רק לצמצם את זמן ההמתנה ליציאה. אותו מפקד היה מספיק חכם ורגיש כדי לשחרר אותה בלי חקירה או דרישה נוספת. לאחר שיצאה עליזה ושמחה ממשרדו, עבר למשרד הפקידה ושיתף אותה ,ואגב כך גם אותי בבקשתה, ואמר לנו: "מה אני צריך, שבגללי היא לא תתחתן", לא כי היא היתה רגע לפני חתונה, אלא משום שהיתה, אם אבטא זאת בעדינות המירבית, קצת שעירה, או בחוסר עדינות, מאוד שעירה. הוא הניח שעשתה תור כדי לטפל בזה, והאמין שאם זה מה שביקשה, הוא לא צריך לבדוק לה בקצות השערות, או להעלות השערות.
הנה, אתם רואים, לקח לי לא מעט זמן, עם הקדמה לא קצרה, ואפילו ביקור ברמת- הגולן של לפני ארבעים שנה כדי לדבר על הבעיה. בעיה שאני לא יודעת אם מישהו ממקבלי ההחלטות בתקופת הסגרים והקורונה, נתן עליה את דעתו. הבעיה שאותנו הנשים מסעירה, ומשאירה רבות מאיתנו תלויות על חוט השערה. אני לא טוענת שרק בגלל העניין הזה צריך היה להכניס אשה לצוות המקבל החלטות על סגרים וסגירות, למרות שבאופן אישי אני חושבת שזה לא היה מזיק, גם בגלל אי אלו עניינים אחרים. אני גם לא טוענת לחילופין שצריך היה להכניס לצוות קציני קשר ותיקים, שחלק מהם לפחות למדו לכבד רגישויות וצרכים של נשים, בלי לשאול יותר מידי שאלות, או לחקור חקירות.
אל תדאגו, זה לא הולך להיות פוסט חושפני אישי מהסוג שיגרום לכל שערה ושערה משערותיכם לסמור. אך באופן כללי, אנחנו, ציבור הנשים, מוטרדות בדרך כלל מאוד מנושא השערות, ומאז שהתחילו הסגרים, עוד הרבה יותר. אנחנו מוטרדות ולעיתים גם נסערות מאורכו של השיער או מהצורך לקצרו, מגווניו ומחידוש צבעו, מדרך סידורו, איסופו, סירוקו ועיצובו. כמו גם משערה סוררת, משערה מיותרת, משערה עקשנית, משערה זיפנית, משערה מרדנית ופורצת קו או משערה חסרה. לפעמים זו שערה ביחיד, ולפעמים אילו שערות רבות..
כל אחת מאיתנו, מצאה לה במהלך השנים והחיים את בעלת המקצוע שמכירה אותה ואת שערותיה וסערותיה. ספרית, קוסמטיקאית או "מורטת" המשכיכה אותן, ומטפלת בהן בטכניקה כזו או אחרת במסירות ובהתמדה. אני יודעת, וגם אתם יודעים שלמרות שזה נושא קצת פחות מדובר, חלק מאותן סערות, בדרך כלל בגלל שערות חסרות, מאפיינות גם גברים. ולא אמרתי מילה על אוזניים או נחיריים
ביום ראשון, רגע לפני הסגר (ולאחר שבוע של בידוד) רצתי מהר למסדרות השיער שלי. ממש כמו שלפני כל אירוע חגיגי, נסיעה לחו"ל, ערב חג או חלילה כניסה להליך רפואי, אישה דואגת לבוא "מאורגנת", ולדעת שכל שערה יושבת, או מוסרת, בדיוק במקום שלה.
אחת מחברותי התוודתה בפני שכאשר רופא הנשים שלה שלח אותה היישר מבדיקה רוטינית לניתוח קיסרי דחוף, טרם המועד המתוכנן, היא היתה נסערת מהמחשבה שהמנתחים שראו אותה עם רגליים לא "מאורגנות" בטח דיברו עליה כשישנה במהלך הניתוח, או בשיחה שלהם ליד השולחן במטבחון הקטן כ:"זאת עם השערות" ולא על אישיותה או על הבת המקסימה שהגיחה בעזרתם לאוויר העולם.
אתם יודעים, גם כשאומרים לנו:" הסגר יהיה שבועיים, אולי שלושה, ואולי ארבעה" לנו זה קריטי. כי ממש כמו לקצב מקדם ההדבקה, או לקצב עליית או ירידת העקומה, גם לצמיחת השערות או בהתאמה לאיבוד צבען, יש קצב משלהן, וממש חשוב לנו לדעת איפה, מתי ואיך, זה יתפוס אותנו על העקומה. או במילים אחרות, למה אתם גוזרים עלינו גזרה שקשה לנו מאוד לעמוד בה, מה בסך הכל ביקשנו, לגזור קצת.
אני יודעת, שיש מבין קוראיי כאלו שיגידו לי:" מה את עושה עניין? הן מקבלות, אז "תתארגני" גם את". ואני משיבה שאני לא רוצה להרגיש "גנבת" כאשר אני נוטלת את הרגעים האינטימיים שלי, כמו שאני לא רוצה לגרום לאף אחת מאותם נשים שמטפלות בי, להרגיש כעבריינית או פושעת.
אז במהלך הבילוי "הטרום-סגרי" שלי אצל הקוסמטיקאית, שהיא מזמן חברה קרובה ואשת סוד, אגב טפיחותיה העדינות והקלות על פני ,והחדרת קרם מזין וריחני לעורי ונשמתי, חשבתי לעצמי איך במהלך השנה האחרונה למדנו, היא ואני להתנהל על פי הכללים והחוקים שלא מסכנים אותה או אותי. היא מודדת לי חום בכניסה, מסיכה על פניה ומסכה על פני. במקום חיבוק ונשיקה כמו שנהגנו פעם, הפניית מרפק מרוחקת. למדנו כמעט כמו שזוג ותיק לומד להמשיך ולתנות אהבים, גם כשמתעוררים קשיים או מגבלות, איך לעשות את אותו דבר, אבל אחרת. מתי אני זו שמדברת, והיא שותקת. מתי אני משתתקת והיא מדברת. מתי היא מתקרבת, מתי המסכה שלי מוסרת ומה היא מאפשרת. למדנו איך אפשר להמשיך לתנות את הכאבים והצרות, או לשתף במחשבות, על גבי מיטת הטיפולים הצרה, עם כל הריחוק החברתי הזה, שהוא מובן מאילו ככורח השעה
אני לא מתווכחת עם אף אחד, לא עם מקבלי ההחלטות, לא עם הדת, המצוות, או האישור לטבול במקוואות. אלא מבקשת שממש כמו שאשה השומרת מצוות זקוקה להיטהרות שלה, להתחדשות שלה, לזמן האינטימי שלה עם עצמה, רגע לפני שהיא מותרת לבעלה, כי זה צורך של הנפש. כך גם אנחנו, המתקראות "חילוניות" צריכות את אותם הדברים בדיוק רגע לפני שאנחנו שבות לגברים המותרים לנו, או הלא מותרים לנו, כי אצלנו, גם זה מותר, או שפשוט שבות רק אל עצמנו, כי גם זה אצלנו מותר. מותר לנו להיות רגע עם עצמנו ולהרגיש טוב עם גופנו ונפשנו. להרגיש שטיפלנו היטב בכל השערות שלנו, כי זה משכיח הרבה מהסערות. וכמו שאמרתי בתחילת דברי, האיזון עדין, והכל תלוי ועומד על חוט השערה.
אז סגר קל ,חיסונים שמחים, ואם אפשר קצת רגישות והתחשבות בצרכים, בלי לשלוח אף שעיר או חלילה שעירה לעזאזל.
לא חשדתם בי שאשים לכם באמת תמונות של שערות, או סערות. אני הבאתי כמה תמונות אוירה מסיורים ומסעות. ראש קשקשת מהשוק בעיר העתיקה ברודוס, סבונים של שלום ואהבה, בובות עץ של יהודים חוגגים לצד קישוטי חג מולד ברחוב אלנבי בתל-אביב, ועץ חג מולד בחנות ממתקים בנצרת, שצולם לפני שנה, ומרגיש כמו היה בעידן אחר