הפגישה עם המח"ט.

בבלוג שנושא את השם "בדים מדברים", אתם מן הסתם משערים שאם אני כותבת משהו על מפגש עם מח"ט, זה בטח סיפור על מחט, כזאת שהולכת יחד עם חוט. כי מה כבר יכול להיות למעצבת שמיכות לתינוקות, בת יותר משישים עם מח"ט אמיתי, כזה שמפקד על חטיבה ,מתמרן ומזיז גייסות, מניע טנקים על הרים ומדרונות, ולא מטליא כמותה טלאים בחוט ומחט, או מקסימום במכונה בעלת מנוע חשמלי קטן.

גישה ספקנית שכזו כבר מראה לי, שאתם לא מתייחסים בכבוד הראוי לעברי הצבאי. אבל בואו נודה על האמת, גם אני סגן בדימוס וולף, לא ממש מתרשמת ממנו, אבל לעיתים, כאשר אני חושבת מה יהיה לי לספר לנכדים (בינתיים יש לי רק נכדות) לעבודות השורשים (מזל שהן עוד צעירות) לא אוכל שלא להיאנח לי מול האח, אולי אפילו לעשן מקטרת, ולדבר על ימי, לא בפלמ"ח, אבל בצה"ל.

תראו, אם אמשיך להתוודות כאן, לקראת סיום שרותי הצבאי התחככתי לא מעט בבעלי דרגות ומפקדים בכירים,  לא חלילה במובן שחלק מכם אולי חושבים. אבל הסיפור הזה מתייחס לימים שהייתי חיילת צעירה, זוטרה , נמוכה (זה לא השתנה עם הזמן) חסרת מעמד או דרגה. אבל כדי שלא תחשבו שיש פה איזה סיפור מורשת קרב (מור"ק) עלום, אציין שכל השרות הצבאי שלי נמשך בדיוק שנתיים וחצי, שכללו  גם חצי שנה של קבע חובה (בתשלום) , שהיה תנאי ליציאה לקצונה.

אם אתם שואלים: "אז מה יצא לצה"ל מזה" ? אספר לכם שגם אני שואלת את עצמי לא אחת בדיוק את אותה שאלה.

אולי העובדה שלא היתה לי חופשת שחרור, כי כשהגיע העת, היתה כוננות גבוהה של "ערב מלחמה" ,שלשמחת כולנו בסופו של דבר לא פרצה.

אבל לעומת זה, היות שעשיתי את "ההשלמה החיילית" של קורס הקצינים עם גברים, וחיכינו עד שהם יסיימו את "בה"ד 1", כי כך פעם היו נהוג, לא "שילוב ראוי", אלא הפרדה קשוחה. הגברים ב"בה"ד 1", והנשים בממלכה הנשית, "בה"ד 12",  זכיתי עונדת סיכת מ"מ לדש חולצתי , לחודש חופש בחום יולי-אוגוסט על חשבון הצבא והפז"מ. אם אדייק, בחודש הזה למדתי לבדי מתוך חוברת עליה הוחתמתי על ידי שני מדח"ים חמורי סבר, ביום בו סיימתי את הקורס הבסיסי, כשמרבית המסיימות האחרות קיבלו פרחים או סבונים ריחניים, הרבה על אלקטרוניקה, תדרים וגלים, כדי להיות מוכנה למבחן הסף לקורס. אפילו נטלתי חלק באי אלו ימי לימוד מרוכזים ב"בה"ד 7", אבל במרבית הזמן, פשוט עשיתי חיים עם "פנקס חוגר" שאפשר נסיעה חינם במרבית הקווים, ומידי פעם גם עם ה"פורד אסקורט" של הורי, שבאמת כפי שתקראו, עוד נכון לו תפקיד בהמשך העלילה.

באמת אין לי מושג מה הרוויח הצבא מהמסלול המעניין שאירגן לי, שיותר מחציו היה קורסים והכשרות. התגייסתי באיחור של שנה, משום שעשיתי שנת -שירות, ואת הדרגה הראשונה שלי, "סגן-משנה" ,קיבלתי לצד בנים בני גילי, שהתגייסו מיד בסיום התיכון, ועשו מסלול מלא ללא קיצורים. ללא ספק זכיתי למסלול שירות ייחודי, משמעותי ומאתגר, אותו סיימתי כקצינת המבצעים של חיל -הקשר בפיקוד הצפון (קמב"צית קשר פיקודית) , והייתי נתקלת (למרות שמאוד השתדלתי שלא) באלוף יאנוש חדשות לבקרים, וברמטכ"ל רפול במקרים מיוחדים.

אבל הסיפור הפעם כאמור נוגע בימים בהם הייתי חיילת פשוטה (חפ"שית) , ולא כזו שמושכת בחוטים. אלא אם כן מתייחסים לחוטי המרכזייה המבצעית בחטיבה. בחוטים הללו דווקא כן הייתי מושכת, וגם תוקעת את הפלגים, רואה את התריסים, ומפליטה בטון מכני את השאלה האלמותית: "מדברים?" ככה זה, הייתי  אלחוטנית צעירה, או "מפעילת מערכות רדיו" כמו שכינו במילה מכובסת במהלך הקורס את הזכות לשבת ב"תחנת הקשר" לענות אחת למשמרת בנוהל קשר מדויק לביקורות קשר של המיפקדות שמעל, וכאמור למשוך בחוטים.

"האם זה מה שרצית לעשות בצבא?" בטח תשאלו, ואשיב לכם שזאת בדיוק השאלה שנשאלתי על -ידי המח"ט במפגשי הראשון אתו, לפני יותר מארבעים שנה. אני חושבת שכבר גיליתם בעצמכם את התשובה, אבל "צרכי צה"ל" הושיבו אותי בחדר האלחוט במפקדה של אחת מחטיבות השריון ברמת- הגולן, שמבחינתי הפכה שרגע שקיבלתי מיטה במגורי הבנות, שק"ש, ערכת אב"כ, קפל"ד ואת תג ל"החטיבה" לבית (ככה זה, לא? "המחנה הוא ביתך!") לשמחתי, מידי פעם גם יצאנו הביתה לחופשת שבת והנה, אני מקרבת אתכם למפגשי הראשון עם המח"ט. הרי זה מה שהבטחתי, לא?

לאחרונה פגשתי את  המח"ט בפעם השנייה, ושוב וניהלנו שיחה, היה זה בסיום אירוע זיכרון של "סיירת גולני". כשהציגו בפני את מי שהיה אחד ממפקדיה המיתולוגיים של הסיירת, יודקה, שאת שמעו שמעתי. הגלגלים במוחי התחילו להתגלגל, ואמרתי לעצמי:" את האיש הזה  אני מכירה בתור ה"מח"ט", יודקה המח"ט". השם הסתדר, אבל מה למפקד סיירת ולמח"ט שריון? היות שהאווירה היתה טובה, והאיש נעים ולבבי, שאלתי אותו בהיסוס: "היית גם בשריון?" יודעת שיש מפקדים שהמשיכו להתקדם במערכת הצבאית, ועשו לשם כך הסבה לשריון . "כן" הוא ענה לי , ואני המשכתי לשאול בעדינות:  "מח"ט?" והוא הנהן,  "188?" שאלתי, והוא ענה לי "כן".

"אז המח"ט, בוא תשמע סיפור" אמרתי לו, (מה חשבתם, שרק לכם אני אספר סיפורים כל הזמן, ולו לא?) ומיד עברתי ליתר ביטחון לעמידת דום, לא מתוח, אבל בטוח. המח"ט נעמד קשוב כשאמרתי לו: "היית המפקד שלי". אתם יודעים, עם כל הכבוד שאני מייחסת לעצמי, בכל זאת הוא מפקד החטיבה, שעוד הגדיל ועשה, ואילו אני סגן בדימוס כבר מעל ארבעים שנה, והסיפור התרחש כשהייתי רק טירונית צעירה, אבל לספר אני יודעת ואוהבת והוא האזין.

כשרק התחלתי את שרותי בחטיבה, עמדתי באחד מימי ראשון בבוקר, מחוץ לתחנה המרכזית בעפולה, על יד הטלפונים הציבוריים, בהמתנה לרכב ההסעות שאמור להעלות עליו את חיילי היחידות השונות בדרכם לבסיס (כאמור, היו אז ימים אחרים). לפתע נעצרה לידנו מכונית "פורד אסקורט" לבנה בעלת לוחיות רישוי צבאיות, ונהג בה איש צבא בסוודר צבאי, חף מדרגות. היות שלא ראיתי כלום על הכתפיים, וגם לא על הזרועות, תרתי בעייני אחר ה"שעונים" (כמו שהיו פעם לרס"רים) וגם הם לא היו. הוא מצידו, סקר אותנו, העומדים בתחנה היטב, וקרא לארבעה מאיתנו לעלות לרכבו. הבנתי שסמל החטיבה הוא כפי הנראה הקריטריון המנחה, כי כולנו ענדנו אותו על הזרוע , למעט המח"ט. כך נדחסנו מאחור עם התיקים והתרמילים, אני מאחוריו, שני חיילים לצדי , ומקדימה לצדו, הסמל. לא הכרתי לא אותו, וגם לא אותם. גם הרכב לא מאוד הרשים אותי, שכן רכב כזה בדיוק היה להורי, נהגתי בו לא מעט ושלטתי היטב בהילוכים, אבל מסתבר שלא בכל המהלכים.

אנחנו, החיילים שמאחור, הסתכלנו אחד על השני, לא הוצאנו הגה, מתוך הבנה שכפי הנראה המח"ט הוא זה שאוחז בהגה. המח"ט הנמרץ לא בזבז רגע, והחל בתחקיר מעמיק של החיילים, כמו שכולכם מן הסתם מכירים. מי שלא מכיר את שפת השריון (אז עוד לא הכרתי), זה נשמע לו כמו בליל אינסופי של קיצורים משמימים.

כשהגענו לטבריה או קצת יותר צפונה, אחרי ששלושתם תוחקרו היטב, הגיע תורי. "ומה עושה החיילת בחטיבה?" שאל, ואני עניתי בדום מתוח בישיבה מכווצת מאחוריו:" אלחוטנית". "האם רצית להיות אלחוטנית?" היתה השאלה הבאה, שכפי שאתם כבר מכירים אותי, גם כללה תשובה מפורטת, שהשתדלה מאוד להיות מנומסת.

"אז מה רצית להיות?" שאל, וגם זכה לתשובה. "מאוד רציתי להיות מש"קית לידיעת הארץ" אמרתי. אבל אתם הרי יודעים איך זה, "צרכי צה"ל". מאותו רגע, העמיק התחקיר שלי, תחקיר שלא היה מבייש את שלב הגמר של חידון צה"ל בידיעת הארץ. הוא שאל, ואני עניתי, גם החיילים החלו לגלות עניין בי ובסיטואציה. בשפת הסימנים , הם סימנו לי "שיחקת אותה".

כשהתקרבנו לבסיס, סטה לפתע המח"ט מהדרך, והביא אותנו אל מתחם בו ניצב בית- כנסת עתיק שטרם שופץ או טופל, ושלח אותנו, את כל הארבעה לרוץ, לחזור ולדווח לו מה ראינו. כשחזרנו בריצה לרכב מסכמים בינינו שזה כפי הנראה המח"ט, ראינו את הנהג המיומן ,והבוחן הקפדן,  עוטה על כתפיו את תג החטיבה ואת דרגות אלוף -המשנה. החיילים, כבר אמרו לי רגע קודם: "הבטחת את מקומך בקורס לידיעת הארץ". אבל עד שהמח"ט לא אמר לי את זה בקולו שלו אחרי שנכנסתי לרכב, ודיווחתי לו מה ראיתי בבית- הכנסת העתיק בקצרין, סירבתי לאמין. אתם יודעים, "צרכי צה"ל" ועוד מילים כאלו או אחרות.

בערב, כאשר מ"פ הקשר חזר מלשכת מפקד החטיבה לפלוגה, הוא קרא לי והודיע לי בקול חגיגי שהמח"ט רוצה שאצא מטעם החטיבה לקורס המש"קיות שכה חלמתי עליו.

 "נו?" בטח תשאלו, "אז יצאת?" לקורס לידיעת הארץ לא יצאתי, כי למחרת הגיע עבורי זימון (מהיר) לקורס קצינות. "תראה" אמרתי למח"ט בפגישתנו הנוכחית:  "אני מצטערת אם אכזבתי אותך, אבל יותר משרציתי לצאת לקורס המש"קיות, רציתי לצאת מחיל- הקשר ומתחנת האלחוט והמרכזייה".  באותה עת הזימון לקצונה נראה לי כדרך יותר מכובדת ובטוחה . כמעט כמו בסרט "אפס ביחסי אנוש", דמיינתי איך כאשר אסיים את בה"ד 12, אגיע להשלמה חיילית כזו או אחרת, רק לא קשר.

אבל אתם יודעים איך זה, "צרכי צה"ל", ו: "קארמה איז א ביץ", וכך מצאתי את עצמי בהשלמת קשר, אינטנסיבית, ארוכה ולא פשוטה ולימים קצינת קשר. (מה שהיה מאוד נדיר ביחס לבנות) המח"ט חייך, ואני הוספתי שלאורך כל קורס הקצינות הבסיסי, ענדתי על כתפי בנוסף לתגיות הצוערת הלבנות, בגאווה את תג החטיבה.