סיפור מכיתה ו' על המורה דאונה.

מורתי דאונה אייל ז"ל.

כשפנתה אלי ענת, הצעירה ממני בשלוש כיתות, שבנהלל זה כמעט תהום, ושלשמחתי חלקתי איתה לפני מספר שנים קבוצת יזמות עסקית נשית, ושם בעצם התיידדנו. וביקשה שאספר משהו על המחנכת שלי מכיתה ו', דאונה אייל ז"ל , לבני משפחתה, כולל לחלק מנכדיה שלא זכו כלל להכירה, חשתי לא רק את הרצון לתת להם/לכם פיסה מדאונה, אלא גם את כובד האחריות.

אחרי שחשבתי דקה או שתיים, שאלתי: "רציני, או בהומור?" מקווה שענת תיכנס לראש שלי, ולשמחתי היא נכנסה.

כאשר שאלתי אותה: "בני כמה הנכדים?" , בדקתי בעצם שהזיכרון המצחיק הראשון שעלה לי לראש, מתאים לגילם.

כשהיא הציעה שאצטרף לאזכרה בבית- העלמין, אמרתי לה שוב, בעדינות המתבקשת :" ענת, זה לא ממש סיפור שמתאים לספרו ליד הקבר". בכל זאת, אנחנו עוסקים בדמותה של אישה רצינית, מורה ומחנכת, לימים מנהלת בית-הספר היסודי שבכפר, אשת הווטרינר המקומי, ד"ר אייל, או כמו שנקרא על ידי הוותיקים, "רופא הבהמות" .

אני מניחה שאת כל הפרטים הרציניים הללו, אתם בטח מכירים. כמו את תמונתה שתלויה על אחד הקירות בבית-הספר, שמשדרת את הרצינות הראויה. אבל דאונה ז"ל היתה גם אישה עסיסית ומצחיקה, עם עין חדה מאוד לאנשים ולסיטואציות, וידעה למקסם אותם כאילו אחזה איזמל מנתחים חד בידה.  ועל זה אני רוצה לספר, אם כבר התכנסנו להגיד כמה מילים לזכרה.

כשהיא יקי ז"ל, וכל המשפחה שבו מתקופה ממושכת בה שהו באיטליה, היא חזרה לבית- הספר וקיבלה אותנו כמחנכת לכיתה ו'. אם נודה על האמת, לא הרבה קפצו על הזכות לחנך אותנו, כי היינו כיתה די מופרעת וקשה, אבל כולם היו סמוכים ובטוחים שהיא תעשה היטב את המלאכה. 

ולמה איטליה נחרתה בזיכרוני?  כי דאונה שבה לכפר עם בגדים ב"קלאסה" אירופאית, כולל מגפיי עור להשלמת ההופעה. שעות הייתי יושבת בכיתה, מציירת דוגמניות במחברת שלי, ומנעילה אותן בדגמי המגפיים שלה. אל תבינו אותי לא נכון, אלו לא היו המגפיים הראשונים שראיתי בחיי, מגפי גומי שחורים של "המגפר" היו ברוך השם מגיל אפס לכולם בכפר, ולא רק לרפתנים ששקעו בבוץ ובזבל של הפרות, מחכים לביקורו המושיע של ד"ר אייל, אחרת לא היינו יכולים להגיע לבית- הספר או לכל מקום אחר בכפר.

האמת, גם ליקי היו מגפיים מיוחדים, ולא כמו של כולם. שלו דווקא כן היו מגומי, אבל היו ארוכים יותר משל כולם, לא של "המגפר" ובטח גם הם היו מ"תוצרת חוץ". אז אם שואלים אותי על יקי, למרות שכאשר הייתי סטודנטית לתארים מתקדמים, הייתי פוגשת אותו שמח, נקי, לבוש כהלכה וסקרן במסדרונות האוניברסיטה בחיפה, תמיד אזכור אותו עומד בתוך חצר רפת מלאה בזבל, לצד פרה חולה, נעול במגפיו, סינר גומי גדול על מותניו, מנסה לשדר אופטימיות לבהמה ולבעל המשק.

אבל בואו נחזור לדאונה. כשסיימנו את כיתה ו', זה היה אירוע מאוד משמעותי, לא רק כי השנה הגיעה לקיצה, אלא  כי באותה שנה החלה עוד רפורמה במערכת החינוך, כזו שהפכה את בתי- הספר היסודיים משמונה שנתיים(עד כיתה ח') לשש שנתיים(עד כיתה ו') . שלוש שכבות (ועוד אילו שכבות) סיימו את בית הספר באותה עת והתעתדו לעבור לתיכון ולחטיבת הביניים ביפעת. למען האמת גם דאונה עברה איתנו, ובכיתה ז' ביפעת היא לימדה אותי אזרחות. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה נראה לי לגמרי טבעי שהיא ויקי, היו ממובילי מפלגת ד"ש בנהלל, מפלגת המרכז הראשונה, שהוקמה אחרי מלחמת יום- כיפור.

בקיצור, המהומה הרבה שנוצרה בבית -הספר בנהלל לקראת הסיום, לא רק יצרה פקק בהתמודדות על התור בין המחזורים המסיימים, מי ילמד  על גג של איזה מבנה ומתי, על פי מיטב המסורת שהיתה נהוגה אז בסיום בית- הספר היסודי בנהלל.

אם שאלתם, ברור שדאונה טיפסה "כמו גדולה" על הסולם אל גג המבנה בעל הכיפות, והרביצה בנו תחת כיפת השמיים תורה עם פרוש של רש"י, וגם חשבון.

למסיבת הסיום חיפשו בבית- הספר תכנים ומקומות חדשים, כדי שלא כל המחזורים יחגגו באותו אופן ובאותו מקום. המסיבה של כיתתנו  התקיימה במועדון הוותיקים, ושולבה בטקסט אנכרוניסטי להפליא מודפס על סטנסילים עתיקים, שנשא את הכותרת "בת מצוה תבורך! " ושימש כפי הנראה בשנים הקודמות למטרה המקורית המופיעה בכותרתו. הטקסט היה נתון, אבל על הליהוק ועל השיחוק, דאונה היתה אחראית.

ימים שלמים בשעות הבוקר, הייתה נודדת הכיתה כולה  מחצר בית- הספר הבטוחה, לרחבת המועדון הפומבית והפתוחה. דאונה היתה עובדת בפנים, עם הריקוד של הבנות, עם הדקלום של הבנים, ומחדדת תיקונים בהגייה לקריינים. כשהיא עבדה איתם בפנים, כל הכיתה השתוללה בחוץ.

באותה תקופה לבנים בכיתה, שהיו כאמור בתחילת גיל ההתבגרות, היה סוג של משחק, שכמה שאנסה להגיד את זה יפה, זה לא ייצא. אז פשוט אניח את זה כאן, וזהו. הם היו רודפים אחוזי אמוק אחד אחר השני, ומנסים לאחוז (הזהרתי אתכם) באשכים. ואז באחד הבקרים הללו, כשבני הכיתה פיזזו על רחבת המועדון כמו תיישים, או אם נחזור לתחום הווטרינריה, קפצו אחד על השני כמו עגלים מיוחמים, עבר רכוב על גבי הטרקטור שלו ,על הכביש הראשי אחד מחברי המושב. הוא ראה את התכונה המוזרה, עצר בחריקת בלמים את הטרקטור, ובא לברר מה קורה. זה לא היה סתם חבר, היה זה אחד הטיפוסים הצבעוניים ביותר בכפר, ולא בגלל צבע עורו. הוא היה רווק מבוגר, צלם בחסד, אמן בנשמתו שהפליא לנגן באקורדיון, ובנוסף לכל אלו, היה  גם בעל לשון חריפה מאוד ,מודעות חברתית תקיפה, ולעיתים קצת תוקפנית.

הוא עצר את הטרקטור, ירד ממנו בהנפת רגל מעל ההגה, ובא לטפל בסיטואציה. הוא ניסה להפריד בין הבנים, החל לרדוף אחריהם, ובסופו של דבר תפס באוזניהם את שני הפורעים, וכמובן בירר בקול רם מאוד: "מי המורה שלכם?". אני לא יודעת אם מישהו רץ לקרוא לדאונה, או שהיא קלטה דרך חלונות הזכוכית הגדולים את המתרחש בעצמה, אבל היא יצאה בנחת מהמועדון ,ירדה לאיטה את שתי המדרגות לעבר הרחבה, ובאה לעומתו. בואו, אמחיז לכם קצת את הסיטואציה, ואהנה ממנה, כמעט כמו שדאונה נהנתה באותם רגעים. ימי קיץ, חם, הוא לבוש במכנסי עבודה קצרים, גופיית טריקו אפורה רטובה מזיעה, כובע קש מרוט על ראשו וכולו נסער, אוחז בשני הבנים ההמומים, ובעיקר מחמם את עצמו בצעקות ומלמולים, ואילו היא שתמיד היתה מודעת לנשיותה ולגיזרתה הנאה, התמתחה מולו מלוא אורכה, אולי גם אחזה באלגנטיות בסיגריית ה"רויאל" הנצחית שבידה, וצעדה לקראתו בנחת ובשלווה.

הוא נעמד מולה, כל הכיתה סביבם, גם אלו שהיו בפנים כבר יצאו החוצה, והוא ממשיך ואומר לה יותר מפעם אחת: "הנמושה הקטנה של….". הוא גם ציין את שם אביו ואת שם משפחתו של הילד. ברור שאני זוכרת במי מדובר, אבל מוותרת. והוסיף: "הוא מושך לו בזה". נראה לי שאתם כבר הבנתם במה הוא משך לו. אין לי ספק שלא היה אחד שלא הבין את הסיטואציה, ובטח שדאונה. והיא הזדקפה בנחת מול כעסו וחמתו המלבים את עצמם, ולחשה בלאט: "אני לא מבינה מה אתה אומר", והוא המשיך ואמר כולל בשפת גוף, והיא שבה ושאלה, בשלווה סטואית: "אני לא מבינה". אחרי אי אלו חילופי מילים כאלו, היא גם המשיכה ושאלה: "הוא מושך לו במה?" כמו מורה קפדנית שרוצה לדייק הן את התלמיד והן את הסיטואציה.

אם אני זוכרת נכון הסיטואציה נגמרה בכך שהמחנך מטעם עצמו עזב את האוזניים ואת הרחבה, והלך מעט מושפל לעבר הטרקטור, צועק, מקלל וממלמל. ואילו המחנכת דאונה הבליעה חיוך ממזרי בזווית הפה, וחזרה להכין אותנו לטקס ההתבגרות, הנשיות והפרידה מהמרחב המוגן והעוטף של הכפר.

אצלנו, בני ובנות הכיתה, זה נשאר לאורך שנים  כאירוע וכביטוי מכונן,וככל שהתבגרנו, רק רק הצליח להצחיק עוד יותר.

ענת, הבטחתי סיפור לא חינוכי, אז שיישאר רק בתוך המשפחה.

משתתפת בצערכם, ומצטערת עבורה שלא זכתה.