גלי הדר

ואני אענה לכם בחיוך שלו, שכפי הנראה סיגלתי לעצמי ממש אז, בקרות המקרה שתכף אספר לכם עליו, שכולכם צודקים, וגם אוסיף שני הסברים בעלי הגיון רב משלי.

האחד, "זה בגלל ה'וויז' ". אני לא מזדמנת הרבה לעיר הגדולה חיפה, אבל לעיתים הוא עושה לנו מסעות וקיצורים משלו, וכך הוא שב והוביל אותנו על התפר שבין "הדר" ל"גאולה". כל פעם כזו, כשאנחנו עוברים על יד השלט המעיד על המקום שהיה פעם, אני אומרת לעצמי: "השבוע אכתוב על זה", אז מה אם עכשיו סוף דצמבר?

הסיבה השנייה נובעת מתוך ניסיון למצוא את הטוב והחיובי. נראה לי שזה עיתוי נפלא לספר את הסיפור המסויט הזה, כדי שעד שתתחיל עונת בריכות השחייה, אתם תספיקו לשכוח אותו, ולהאמין שדברים כאלו מתרחשים רק בסיפורים, באגדות, ובזיכרונן של כמה ילדות.

כידוע לכם, את ילדותי, כמו את מרבית חיי הבוגרים עשיתי במושב נהלל. הרבה דברים מייחדים את העיגול שלנו, אבל אחד מהם, שבו אני רוצה להתמקד היום הוא בריכת השחייה שניצבת במרכזו .בריכה שהוסיפה הרבה קרירות, רטיבות וחוויות לילדותנו. אם נרד לפרטים, הפעילות בה התרחשה רק ארבעה ימים בשבוע. ביום שלישי שכבת הירוקת כבר היתה כזו שכבר לא ראו את קרקעיתה, והיא רוקנה. בשבת בבוקר המים הטריים שהוזרמו אליה היו מאוד קרים, כי הילדים טרם הספיקו למלא אותה בפיפי מחמם. ועם הכל, היא היתה מקום קסום. אבל לא עליה אני רוצה לספר היום, אלא דווקא על "בריכת הפועל" בחיפה, אבל אי אפשר שלא להשוות בין השתיים כפי שעוד תראו בהמשך.

באחת מחופשות הקיץ  של ילדותי ,הוזמנתי להתארח אצל בני משפחה בנוה -שאנן בחיפה, וכחלק מהבילוי, הציעה בת- הדודה שנלך ל"בריכת הפועל". מבחינתי, עצם המסע עד הבריכה, כבר היה חוויה בפני עצמה. לא כמו "אצלנו בנהלל" לבושה בבגד- ים, עם מגבת קלה עליו, יחפה על האופניים ו"הופס" לבריכה, אלא יצאנו לבושות מהבית , חיכינו לאוטובוס בתחנה, אולי אפילו החלפנו אוטובוסים. בת- הדודה קיבלה מאמא שלה את הכרטיסייה, והנהג ניקב לנו בה חורים. אני חושבת שעבור "עכברת כפר" שכמותי, זה כבר היה הרבה מאוד. אבל החוויה כאמור רק הלכה והתפתחה.

אני לא יודעת אם הכל התרחש בגלל שהדודים רצו להראות לי שגם בחיפה יש חיים, או אולי אפילו העיר עצמה רצתה להרשים את הנהללית שבאה אליה מהכפר שבו כולם היו פועלים עמלים , שלעיתים חלק מהם נכנסו לרגע בחום הצהריים להשתכשך ולהצטנן במי הבריכה הקרירים. או שסתם היה זה צרוף מקרים

הגענו לבריכה ונכנסנו. שם גם צריך היה לשלם, או להציג כרטיס, לא כמו אצלנו בחופשיות רבה. עברנו גם דרך שער מתכת מסתובב כזה, שגם את המעבר הזה בת- הדודה הובילה במיומנות רבה, ואף התארגנו במלתחה. (נו, כבר הבנתם איפה בנהלל היו עושים פיפי כשממש לא היתה ברירה, אז מלתחה?)

כמות הילדים שראיתי באותו בוקר בבריכה היתה הרבה מעבר לכל מה שהכרתי עד אז ביחס לבריכת שחייה. בנהלל, היו לא מעט ילדים באותם שנים, אבל עדיין היו לכל אחד אי אלו מטרים רבועים משלו במים, כולל מספר צפרדעים שרכשו חזקה, ואילו כאן היתה צפיפות כזו שמעולם לא ראיתי בבריכה.

חסרו לי גם משטחי הדשא ועצים שהקיפו את הבריכה בנהלל ,כאן ריבוע המים היה מוקף בכמה טריבונות וגדרות בטון גבוהות. בת- הדודה דווקא מצאה כמה חברות שלה בתוך המים, אבל אני לא מצאתי את עצמי ובטח שלא מצאתי חברות.  היום אני מבינה שמה שבעיקר נתן את הטעם והמשמעות לחוויית הבריכה שלי בילדות נהלל, היו החברות שלי .  בנוסף לכל זה, בשטח הבריכה גם התמקמה קייטנה מאורגנת עם חולצות טריקו וכובעים משלה. אני זוכרת שהם היו רבים במספרם, וגם מאוד ממושמעים, ונענו לצפצופי משרוקיות המדריכים . בקיצור, אם נוסיף גם את כמויות הכלור שהיו במים, שהיו ממש לא כמו "אצלנו בנהלל" עד מהרה לא מצאתי את עצמי, והתיישבתי לי על הטריבונה, מתבוננת על ילדי הקייטנה, וקצת מקנאה בהם, כשקיבלו שקית "שוקו של תנובה" ולחמנייה עגלגלה. לא שלנו לא היו סנדויצ'ים, פירות ומימייה צבעונית מפלסטיק, אבל שקית השוקו שברה אותי, אבל כפי שהבנתם, זה לא היה הדבר היחידי שנשבר.

ואז כמו שאומרים בספר ההוא: "ופתאום, בום טראח, מה קרה?" לוחות בטון ענקיים התחילו ליפול מקיר שעמד עד אז  לצד אחת מדפנותיה אל תוך המים. אני מקווה שזה לא היה מתוך הזדהות עם ליבי השבור בשל השוקו, או געגועי לבריכה המקומית של נהלל. ההסבר ההגיוני שניתן לנו אחר-כך בעודנו מתארגנות במהירות במלתחה כדי לנוס הביתה, היה שביצעו עבודות במבנה צמוד לבריכה שהיה בעברו קולנוע "תמר", ומשום שלא דייקו בתכנון העבודות, הקיר נשבר, והחל ליפול בחתיכות גדולות בקול רעש ושאון גדול אל תוך המים הצלולים והכחולים. אני לא יודעת אם יצא לכם לראות חתיכות קיר נופלות לבריכה. הכי הרבה שראיתי עד אז בתחום הזה, היו אבני בזלת קטנות, שהיינו זורקות דרך משחק למי הבריכה בנהלל, כדי  לצלול ולהוציא אותן. כשאבן כזו היתה נופלת למים, היה "פלופ" חלש ואדוות קטנות. אבל בחיפה, הכל היה בגדול. הרעש היה מחריש אוזניים, ומיד התחילה תנועה טקטונית של הלוחות והמים, ועלו גלים ומשברים, כמעט עד לב השמים.

אתם יודעים, תמיד כשמתרחש אירוע מעין זה, אוהבים להגיד "התרחש נס", אז באמת הנס הקטן היה ששיעמם לי ויצאתי. הנס הגדול היה, שמרבית באי הבריכה, ילדי הקייטנה, היו כאמור בחוץ לטובת השוקו. מעט מאוד ילדים היו במים, אם בכלל. הדהים אותי שבעוד שאני רק רציתי לברוח משם, כמה שיותר מהר, אבל הכל היה סגור ומתוחם. כי ככה זה בחיפה, שלא כמו אצלנו בבריכה בנהלל, שכל ילד יודע, לא רק איפה כל השערים, אלא גם איפה כל הפרצות בגדר. המצילים החסונים דווקא זינקו בקפיצות ראש מרשימות היישר אל תוך המים הגועשים. אחר- כך הסבירו לנו שמתוך תחושת אחריות הם נכנסו לחפש אם מישהו חלילה טבע או נזקק לעזרה. אבל כמו שאמרתי לכם, התרחש נס ואף אחד לא טבע או נפגע. איכשהו יצאנו כולם נסערים ונרגשים, אחד אחד דרך הפתח המסתובב של הבריכה, וכנראה שגם הגענו בחזרה הביתה בשלום, אחרת לא הייתי שורדת כדי לכתוב לכם את הפוסט הזה. יש לי הרגשה שמאז אותו אירוע, לא ממש הסכמתי לנסוע להתארח פעם נוספת בחיפה.

שנים רבות חלפו מאז, עם קרובת המשפחה כמעט ואבד הקשר, עד שחודש לאחרונה אחרי יותר ארבעים שנה. וזה נשאר מן זיכרון עמום שלי, שמתעורר אחת לכמה שנים, כשה"וייז" מחליט לקחת אותי דווקא דרך שכונת "הדר" בחיפה, והשלט "גלי הדר" קופץ לקראתי, ומזכיר לי את מקומה של הבריכה והחוויה.

לפני מספר שנים, עלתה באחת מקבוצות "הפייסבוק" אליה אני מקושרת, תמונה של הבריכה בימיה היפים והטובים , והתווספה לה השאלה התמימה , "האם מישהו זוכר שהקיר התמוטט לתוכה?" אני בטוחה שהוא לא שיער שדווקא הנהללית מבין הקוראים היא זו שתגיב, ותזכור בפרטי פרטים.

אגב הכתיבה, מצאתי עוד "ילדה אחת מחיפה" שבינתיים גדלה והפכה לאשה מרשימה, שעברה את האירוע וזכרה אותו לפרטיו, וככה התחלנו התכתבות פרטית עם זיכרונות, חוויות, תובנות, ביאורים והסברים, נאחזות אחת בשנייה כמוצאות שלל רב, משל היינו ניצולות מאותה ספינה טבועה. "הפייסבוק" הבין בדרכו הנסתרת שכנראה יש  כאן חיבור מיוחד, ואנחנו ממשיכות לראות בשמחה רבה אחת את השנייה על גבי המסך, למרות שמעולם לא נפגשנו (או כמעט מעולם).

הבריכה, כפי שלמדתי מהתחקיר הקטן שערכתי לכבוד כתיבת הפוסט, עוד פעלה מספר שנים, ונשארה מאז בחורבנה .אצלי הזיכרון נשאר, וכשה"וויז"  ממציא לנו מסלולים מיוחדים בחיפה, כמו שעשה השבוע, אני שבה ואומרת לעצמי:" אני חייבת לכתוב על זה פוסט ". אז הנה קיבלתם ההסבר למה אני מספרת סיפור על חוויה בבריכת שחייה בשיא הקיץ לפני יותר מחמישים שנה, באמצע החורף.

את החוויה זכרתי היטב. לקראת הכתיבה חיפשתי אינפורמציה ותמונות.

מצאתי אותם ב"ויקיפדיה" בערך: "גלי הדר" , (משם אני יודעת שזה התרחש בשנת 1971).

ובשתי כתבות של מיכאל יעקובסון.

האחת : ששה אוצרות נטושים: מחדר האוכל על שפת הכנרת עד קוביות הבטון בערבה.

והשנייה: חלון אחורי-ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בדיסנילנד מקומי. מהן שאבתי את התמונות.