במקצב הסילון

העיגול נחלק לשמונה שכונות, על פי רבעי העיגול. ו"והשכונה" הוא אותו מרחב צר בין הבתים והכביש, אליו היו מתנקזים אחר- הצהרים כל ילדי השכונה. בחורף לעולם לא לפני השעה שלוש, ובקיץ לעולם לא לפני השעה ארבע, כשכול המבוגרים סיימו את מנוחת הצהרים הכמעט מקודשת, ויצאו להמשך עמל יומם במשקים, אנחנו, הילדות, היינו משחקות ב: מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "דג מלוח", "חבל", "גומי" "קלאס" ועוד כל מיני משחקים. 

בחושך, לקראת ארוחת הערב היינו עוזבות את "השכונה", לא לפני שאחד מהאבות שיצא מהמקלחת, לאחר חליבת הערב והבאת החלב ל"מחלבה", ורגע לפני הארוחה, בעוד ריח החביתות המיטגנות נישא באוויר הכפר, היו יוצא אל המרפסת, קורא בשמותינו, או שורק את השריקה המשפחתית, והיינו ממהרות להתפזר ולרוץ הביתה, עד מחר.

ולמה אני כותבת את כל זה בלשון נקבה? מהסיבה הפשוטה שבשכונת ילדותי, שכונה ד', בשכבת הגיל שלי, מה שנקרא "הכיתה" היינו בעיקר בנות (ארבע מתוך שמונה בסך הכל) . 

אני לא הייתי בת לחקלאים בעלי משק, אלא בתם של "עובדי ציבור", כפי שנקרא המעמד הפחות יותר, שעסק בעבודות השרות, ובתיו היו בצידו הפנימי של העיגול. 

לשמחתי הרבה בית הורי עמד ממש מול שלושה משקים צמודים ועוקבים בהן התגוררו ג', ת' וא' חברות ילדותי. ולמה אני לא כותבת את שמותיהן המלאים? לא כי אחת מהן סוכנת "שב"כ" או "מוסד" עלומת שם, להפך, אחת מהן מאוד התפרסמה, אלא כי מי מקוראיי שמתוך המעגל, בשנייה ידע במי מדובר, ומי שלא, זה לא ממש משנה. למען האמת, יש עוד סיבה קטנה, אך משמעותית, אבל בשביל זה תאלצו לקרוא את הסיפור עד סופו.

בדרך כלל המשחקים נערכו בחזית ביתה של ת' ,על יד עמוד החשמל, שעליו גם התנוסס פנס הרחוב. לעיתים היינו תופסות אומץ או אמביציה ויורדות לשחק בחצרות המשקים שאחרי הבתים, או אחרי רפת הפרות המשפחתית הקטנה, שאז נתפסה כגדולה מאוד.

לא היתה חצר שלא עמדה בה, באותו אזור לערך, ערימה גבוהה שהכילה אדמה, זבל שהוצא במהלך השנים מחצרות העגלים והפרות, וגם ערימה קטנה של האשפה הביתית. בחצר של ת' הערימה היתה גבוהה במיוחד, מעין גבעה קטנה, וקראנו לה, לא פחות ולא יותר, בשם רב ההילה והכבוד שמתאים לרוח אותה תקופה "גבעת התחמושת". חשבון פשוט וקצר יבהיר לכם שהיות שמלחמת ששת -הימים פרצה כשהיינו בכיתה ב', אז הסיפור וגם השם ההירואי מתאימים לתקופה בה היינו בנות תשע או עשר.

בתקופת החורף, "השדות" היו הרבה יותר מעניינים מ"השכונה", צמחו בהם פרחי בר, פטריות בודדות, הקשת בשמיים נראתה הרבה יותר טוב, ועל עצי ההדר או מתחתם היו פומלות. וכך מצאנו את עצמנו נעולות במגפי הגומי השחורות שלנו, מעפילות לראשה של אותה גבעה, ומשקיפות נוכח הר הכרמל ושדות המושב הפרוסים, על המטוסים הממריאים והנוחתים בשדה- התעופה הצבאי הסמוך, "הבסיס", כמו שקראנו לו, ואולי אפילו על ה"סילון", אותו שובל עשן לבן שהשאירו אחריהם לרוחב השמיים. 

כנראה היה זה אויר הפסגות שנשמנו, הראש התמלא במחשבות, השיחה המשותפת קלחה לה, והחלטנו פה -אחד שהגיע הזמן להתחיל. "להתחיל במה?" בוודאי תשאלו, ארבע בנות מושב זכות ותמימות בנות עשר לכל היותר. 

החלטנו שהגיע הרגע להתחיל לעשן, כי את זה טרם ניסינו, וזה נראה שווה ניסיון. אולי יהיה מישהו מכם שיצקצק בלשונו וישאל: "לא חשבתן שזה מעט מוקדם מידי?" "לא", תהיה התשובה. לנו זה הרגיש הזמן הנכון. 

הבעיה מבחינתנו לא היתה הגיל, אלא "התרגיל", זאת אומרת, איך נשיג סיגריות? ברור היה שאין מצב שנלך לצרכניית המושב ונגיד למוסה או פנחס (חלק מצוות העובדים המסור): "אנחנו רוצות לקנות סיגריות!", זה לא היה מבשר על סוף טוב. ככה זה במושב, שבו כולם מכירים את כולם, וגם אחראים לחינוכם של כולם. 

מכאן, הבנו שנאלץ להתבסס על "אספקה עצמית". שדות טבק לצערנו לא היו בנהלל, אבל מבוגרים מעשנים סביבנו היו גם היו. היות שכל אותם מבוגרים עישנו "סילון", ברור היה לנו שאלו הסיגריות שאיתם נערוך את טקס ההתבגרות אפוף העשן הזה, על גבעת התחמושת המקומית. ואולי הם גם יהיו מקור האספקה, בלא ידיעתם כמובן.

היות ששני הוריה של ת' לא עישנו, ברור היה שהיא לא תוכל לספק את הסחורה, מה גם שהיא כבר נתנה את הגבעה. אני מייד אמרתי שלמרות שאני יודעת בדיוק איפה בבית נמצאות החפיסות של אבי, אני מפחדת להביא, כי ברור היה לי שהוא יודע במדויק מה וכמה יש לו שם, כמו שברור היה לי עד כמה יפליא בי בנחת זרועו לו יתפוס אותי בקלקלתי. האמת, שגם בנושא זה החברות מיד הסכימו איתי. 

ג' אמרה שאולי היא תצליח לפלח חפיסה מאמא שלה, שעישנה לא מעט, והחפיסות אופסנו בארון המטבח.

א' שבכלל סבלה מאסטמה, ושהוריה לא עישנו, אמרה שהיא תתגנב לדירת סבה וסבתה, שהתגוררו תחתם, ותנסה לסחוב מסבה, שהיה מעשן כבד, ובאופן אלגנטי מצמיד את הסיגריה לפומית שגילף מקנה סוף. 

וכך יום או יומיים לאחר אותה "ועידת פסגה" התקדמנו בהתגנבות יחידות אל היעד, צופות בעין אחת על הפרות המתבוססות בבוץ ובזבל שבחצרן, כשאד חמים וריחני עלה ממנה, ובעין השנייה על האבות שירדו עם הטרקטור הרתום לעגלה המרושתת מכל צדדיה ולמקצרת הירק האדומה, כדי לקצור עשב רענן לפרות. יודעות שחלון הזמנים שלנו מצומצם מאוד, ויסתיים כשיחזרו באותה דרך ממש עם עגלה עמוסה לעייפה, לחלק את הירק לפרות, לפני חליבת הערב, וגם יעצרו לרגע ויצעקו לנו מעל מושב הטרקטור שהגיע הזמן לעלות ל"שכונה", כי תכף מחשיך.

התיישבנו במעגל, אולי צירפנו את ע' אחותה הצעירה של א', ואולי הזמנו עוד חברה או שתיים נועזות משכונות אחרות. ג' סיפרה איך הצליחה לפלח חפיסה מאמא שלה, והביאה גם קופסת גפרורים. א' אמרה שסבתא שלה דווקא שאלה מה היא מחפשת בבית, והיא השיבה לה בלא מורא: "שוקולד", כי המחבוא שלו היה קרוב מאוד למטמון הסיגריות.