אפליקציה-היא מילה ישנה, שלבשה משמעות חדשה. על כמה מהאפליקציות אליהן נחשפתי לאחרונה, כשאחת מהן, "גט טקסי", אף הביאה לי חוויות מרגשות כסבתא חדשה אני כותבת בפוסט זה. מסתבר שלא הכל ניתן ללמוד דרך האפליקציות בלבד, מסתבר שיש דברים, שרק מסורת ידע וניסיון של דורות יכולים להם.

בטח תוהה הקורא הממוצע בליבו, מדוע הכותבת מתחילה בתיאור המימונה השלישית שלה, ומה התרחש בראשונה או השנייה, ולמה היא עושה זאת דווקא עכשיו. התשובה העצובה מקדישה את הפוסט לזכרה של עליה דהאן ז"ל שהובאה היום למנוחת עולמים בשלומי בנוכחות בני משפחתה בלבד, בהתאם להוראות פיקוד העורף ולזכרו של אברהם בעלה ז"ל שנפטר רגע לפני הקורונה.

הפוסט השני, והשבוע על מנהג יפה שהיה נהוג בנהלל, שחוגגת היום 96 שנה לייסודה, קנייה משותפת של מתנת חתונה מהציבור כולו לנישאים החדשים.

מן הסתם בטח שמעתם את המושג "יום כביסה",  אבל מאמא שלי, למדתי מושג אחר, והוא "אוכל של יום כביסה". אמא נולדה בארץ, להורים שעלו מבוכרה, כן, בוכרים. בני העדה הבוכרית מצטיינים בכל מיני תכונות ומעלות, אבל לעניות דעתי התכונה הטובה והחשובה בעדה הבוכרית, היא האוכל. 

אז למה זכיתי להכיר את המושג "אוכל של יום כביסה"? כי יש מאכל בוכרי אחד שאני אוהבת במיוחד, והוא ה"שולה". לא שולה כמו "שולה מעפולה", לא שולה כמו "שולה הפנינים", אלא פשוט שולה, כמו תולה או חולה.

סיפור המשלב את אחד מסימני החגים, הרימון, עם חווית טיול, ומפגש מיוחד באי היווני רודוס.

בימים מורכבים אלו, השמירה על ה"דו-קיום" בין תושבי מדינת ישראל היהודים והערבים, הוא לא רק צו השעה ,אלא חובה מוסרית שעל כל אחד מאיתנו לנסות ולקיים למרות כל הקשיים. רק בו טמון המשך קיומנו בארץ הזו. אני מדגימה את דבריי בסיפור קצר, שהיה באמת.

בוודאי תחשבו על- פי הכותרת שמתנוססת לה כאן למעלה, שבכוונתי לספר לכם סיפור הנגזר מהביטוי הנודע: "למה אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים?" למרות הכותרת המושכת הזו, הנה, עובדה, אתם כאן. לא בזה מדובר, למרות שיש לי כמה דוגמאות די מצחיקות מהחיים כדי להמחישו, אבל לא הפעם.

לכבוד אירוע רציני, נדרש מאכל חגיגי. "אצלנו" ,הבוכרים אין כמו "אושפלוב" לציון יום חג קטן או גדול, אני חונכת את אתר הבלוג שלי ומגישה לכם מנה גדושה ומשובחת של סיפור על המאכל, ובכלל