סיפור על גמלים. יש גמלים מכל מיני סוגים, ובכל מיני מקומות. יש אנשים שרואים כל מיני גמלים, יש כאלו שרואים פחות, ויש כאלו שרואים מה

סיפור על תכונה משפחתית, ולא דווקא גנטית-נחישות. על האהבה לשלמה ארצי שיריו והופעותיו, ועל פרשית העלמות עלומה שנפתרה לה בדרך לא צפויה, בדרך חזרה מהופעה של שלמה ארצי.

לכבוד מונדיאל 2022 מצאתי פוסט שכתבתי בזמן מונדיאל 2018, הרבה דברים השתנו בעולם בין שני המונדיאלים הללו, אבל הדקה ה-70 נשארה הדקה השבעים, ועליה אני כותבת. כן, אני כותבת על כדורגל, מזווית נשית ביקורתית שטרם פגשתם.

סיפור שהמספר שלוש מככב בו לא מעט, איך לידתה של נכדתי השלישית לקחה אותי יותר משלושים ושלוש שנים אחורה, ואיך הבנתי ממרומי גילי השלישי, שאני כפי הנראה ילדתי את שלושת ילדיי בעולם השלישי, תוסיפו לזה גם קורונה שלוש פעמים, למרות שלושת החיסונים, ובכלל…

אוקטובר פסט הוא פסטיבל גרמני עם הרבה בירה. בשנים האחרונות הוא מהגר לאט לאט לישראל. כותבת הבלוג, הגיעה אליו לגרמניה , לפני כ 30 שנה, מבלי להתכוון כלל, וזאת אגב נסיעה ראשונה של הורים צעירים לשתי בנות קטנות להתאווררות קצרה באירופה. רוצים לשמוע עוד? מוזמנים לקרוא מה קרה

הפעם, סיפור שצריך לקחת אותו בקצב איטי ונינוח, ולזרום אתו ממש כמו עם חתונה בטוסקנה, בטח ובטח כשמסופר בו על חתונה שנערכה לפני ארבעים שנה, שהיא חתונתה של המספרת. אז מזגו כוס שמפניה וכנסו בנחת לקצב ולזרימה של הסיפור.

סיפור שהיה יכול להיות מאוד פשוט, על בית מעץ שהולך ונבנה לו על עץ תות, במושב נהלל הוותיק שבעמק. אבל הסיפור נעשה מורכב יותר ויותר והעניינים נעשים סבוכים ומפותלים כשמגיעים לענפים ולצמרת, כמו גם לגזע ולשורשים, בעיקר כשכל זה מתייחס גם לאנשים, שחלקם על פי האגדות המקומיות, היו די נחושים וקשים לאורך 101 שנות, חמישה דורות ותוספות שהצטרפו למשפחה עם השנים.

השבוע, ישבנו עם הילדים שלנו, שבינתיים התיישבו בנהלל, ועלו הרהורים, אולי לסבלט את דירתם בכפר בחופשת הקיץ הקרבה, עד מהרה עלה זיכרון הסיבלוט האחרון, בדירה בתל-אביב

הפעם, אין ממש קשר בין הפוסט לתמונה למעט העובדה שבן-גוריון גורב גרביים, חלק מהסיפור מתרחש בדרום, ונחמד ברוח הימים האחרונים לעשות מקום גם לאיש ומורשתו, וגם לשדה -בוקר. אבל באמת, אני מספרת על גרביים, או קווים אישיים שלי (ומחויכים) לביטוי שהיה שגור בהיותי חיילת "תשמרי על הגרביים" הלכה למעשה, לא רק לגביי, אלא גם לגבי ילדיי

העולם רועש ורוגש, מה שלא פיללנו, מתרחש לנגד עינינו ואני באלגנטיות מנותקת כביכול, מספרת לכם סיפורי מעשיות  על קרמבו ועל פלסטר. אבל אתם יודעים, אני הרי מכינה את הפוסט מבעוד מועד, ולך תדע מה יתרחש בעולם המציאות עד שהוא יופץ. אז בחרתי משהו שמצד אחד יגרום לכם לחיוך קל , מצד שני, יזכיר את סבתי, דובה ז"ל , שכל החיים חשבתי שהיא עלתה לפני כמעט שני יובלות מרוסיה, ורק בימים האחרונים אני מבינה עד כמה היא היתה אוקראינית בכלל. ובעיקר משום שכאשר אני צופה במסך הטלוויזיה, ורואה את הילדים הרכים והמנומנמים הללו עם פונפון וורוד מתוק על כובע צמר ותיק גב קטן, בו נמצאים כל ה"אוצרות". הופכים בלי להבין בכלל למה ומדוע באחת לפליטים. אין מה לעשות, אני כבר סבתא וגם חושבת כמו סבתא וליבי נכמר. אז משהו לכבוד כל הסבתות בעולם.

התאריך המיוחד של היום 22.2.22, שחל אחת למאה שנה, הביא איתו לא רק מעט זיכרונות מחויכים על תאריכים מיוחדים, תכנונים מיוחדים ואפילו על הריונות ולידת ילדים, אלא פוסט מותאם שלא מפספס את גודל הרגע

סיפור (מעט ארוך הפעם-אבל שווה) על סבתא, נסיכות, מתנות, נכדה, קורונה, דרום-אפריקה, קניות, "אשה יפה", הרבה אהבה ובידוד מרצון. בהחלט מתאים וגם משקף את רוח התקופה