הגרסה הנשית חלוצית לאליהו הנביא (סבתא רחל)

אני מניחה שכאשר תסיימו לקרוא את הפוסט הזה תשאלו אותי בטון מעט מופתע או מאוד כועס: "מה לעזאזל ההורים שלך חשבו לעצמם?" ואני אענה לכם בכנות שאין לי שמץ של מושג מה הם חשבו לעצמם. אני יכולה רק לשער.

אני יכולה להוסיף ולומר, שהיות ששניהם כבר שנים לא איתנו, הם כפי הנראה לא יוכלו לתת את גרסתם. אני מניחה שאם יום אחד, אזדמן ואגיע לפגישה איתם, בטח יהיו לי כמה שאלות קודמות לשאול אותם.  אני כן יכולה לספר את הגרסה שלי, ולהוסיף שלצערי זה לא הנושא היחידי שקשור לגידול וטיפול בילדים שבו אני חולקת על דעתם או מעשיהם, אבל בואו נמשיך ונזרום עם הסיפור.

כשהייתי בת שלוש לערך, ובת יחידה להורי, באחד מערבי- השבת לאחר שסעדנו את ארוחת- הערב הם השכיבו אותי  לישון בחדר בו עמדה מיטתי הקטנה, לצד מיטתם שהיתה נפתחת לקראת השינה למיטה עוד יותר גדולה, אמרו לי "לילה טוב", נתנו לי נשיקה, ואני נרדמתי וישנתי שנת ישרים עם חלומות צחורים.

אז מה חשבו ההורים שלי כשהשאירו אותי במיטתי, ויצאו למסיבה שנערכה באחד הבתים בצידו השני של המושב לא אדע. אולי הם בכלל לא חשבו. או שאולי הם כן חשבו, שלא אתעורר עד הבוקר. או שחשבו שהמסיבה היא אירוע כזה, שסצנת הבילויים המקומית לא תכיל בלעדיהם והיעדרותם ממנה תפגע במיקומם החברתי. או שחשבו ש"יהיה בסדר". או שחשבו שאם בכל זאת אתעורר, בטח אשוב ואירדם. או שחשבו שלכל היותר אשאל אותם מנומנמת ומנומסת בבוקרה של השבת :"התעוררתי בלילה, איפה הייתם?" והם יענו לי כמו ששמעתי לימים, שהורים ענו בבתים אחרים : "בחצר".  

נהלל של אותן שנים היתה מושב מאוד חקלאי. ה"חצר", היה השם בו כונו חצרות המשקים החקלאיים, שבה תמיד יכלו להתעורר, גם באמצע הלילה כל מיני דברים שדרשו נוכחות וטיפול מידי ,כאלו שיכלו להזעיק את בעל- המשק וגם את כל בני הבית לעזרה מהירה.

במרבית החצרות, התגוררו שניים ולעיתים אף שלושה דורות של בני המשפחה , ואם מישהו צריך היה לצאת מהבית, תמיד היה מי שיכול היה לשמור או לשמוע אם במקרה יעלו קולות בכי של עוללים וילדים רכים.

רק שהחצר סביב הבית שלנו לא היתה חצר כזאת. היא היתה חצר קטנה סביב ביתם של "עובדי-ציבור" ,כמו שנקרא הצד הפחות נחשב של המושב, העגול הפנימי, בו התגוררו בעלי -המקצוע השונים, שהיו נחוצים לניהולו ותפעולו התקין של הכפר. אמנם אבי, שהיה נהג המשאית של הכפר, היה בן המושב, וזכיתי לסבא וסבתא אמיתיים ואוהבים עם חצר גדולה , אך משקם היה בצידו השני של העיגול, ביתם רחוק מביתנו, והם לא עשו עליי "ביביסיטר".

ההורים כאמור יצאו. אני ישנתי ,ומסתבר שגם קמתי. בהתחלה בטח לחשתי:" אמא" או "אבא" והם לא ענו. אולי אפילו חזרתי לנמנם לרגע, מנסה להשקיט את פחדיי. אולי שבתי ואמרתי בשקט את אותן המילים ממש :"אמא" ,"אבא". כשהתשובה הלא מספקת לא סיפקה אותי , קמתי מהמיטה, אולי גם עשיתי סיבוב במרחביו החשוכים והריקים של הבית הקטן תרה אחריהם, ואולי כבר צעקתי שוב את אותן המילים ממש. כשגם זה לא עזר, אני מניחה שהגברתי את הטונים .קול היה , רק לא מענה.  ואז בתושייה של בת שלוש, פתחתי את דלת החדר למרפסת שפנתה אל השכונה, יצאתי אליה, נעמדתי בפיג'מה ליד שתי המדרגות,  וצעקתי שוב ושוב: "אמא" ו"אבא". היות שהם לא שמעו, הגברתי את העוצמה להכי חזק של ילדה בת שלוש, וזה עזר.

אתם בטח משערים שהם שמעו, לא, הם לא שמעו. אמרתי לכם הם היו רחוקים, במסיבה שנקראה "סלונית", רוקדים לצלילי מוזיקה רועשת שהתנגנה מתוך טייפרקורדר הסלילים, אבל היתה מי ששמעה.

לפני שנמשיך, זה המקום לעצור לרגע, להסדיר את הנשימה ,וגם לבנות את המתח המתבקש, ולהזכיר לקוראיי הוותיקים, ובעיקר להסביר לקוראיי הצעירים, שאז לא היו כל המוניטורים או האפליקציות הרגישות, המגיבות ותומכות בטלפונים חכמים. באותה תקופה היו במושב כולו, אולי שניים שלושה טלפונים שחורים וכבדים, ואני לא חושבת שהם היו מי יודע מה חכמים.

מה עוד אפיין את המושב של אז? יחסים של אמון ועזרה הדדית בין מרבית השכנים, חלונות פתוחים, דלתות לא נעולות, ושקט יחסי, שכן לא היו טלוויזיות קולניות או רעש מזגנים. גם לא היו הרבה מכוניות בכפר, ובטח שהן לא נעו על כביש העיגול. כך שבאמת היה שקט כזה שאם מישהו היה צועק, היו שומעים.

אבל עד שהיא שמעה, אף אחד לא שמע, שכן השעה היתה שעת לילה מאוחרת, והורי כאמור אחרו בנשף . רוב השכנים כבר ישנו שנת ישרים, אוספים כוחות לקראת הקימה לחליבת הבוקר הקרבה. אז הגברתי עוד קצת, ואז היא פתאום הופיעה מולי מתוך החשיכה, וניצבה על כביש העגול בשערה הלבן , שבהק עוד יותר באור הירח, במאור פניה היפות, ועיניה המאירות והטובות .

את "סבתא רחל" שהתגוררה מעבר לכביש, הכרתי בשמה, אבל לא היו לי יחסים מוקדמים איתה. בכל זאת, אני הייתי בת שלוש, והיא מהעלייה השלישית (אני חושבת שהיתה מהעלייה השנייה, אבל זה התאים לי למליצה). היות שלא היו לה נכדים בגילי, לא היה בינינו כל מפגש קרוב עד אז, בטח לא כמו הקרבה שנוצרה באותו הלילה. היא שמעה את שאגותיי הרמות, התעוררה משנתה ויצאה לעברי, רואה אותי קוראת לעזרה, או ליתר דיוק מנסה לגרום להוריי לעשות את המוטל עליהם, ולהגיע הביתה ולדאוג לביתם הקטנה. היא פסעה לקראתי ואני צעדתי לעברה, ואז היא אחזה בכף ידי הקטנה ושאלה אותי: "מה קרה?" סיפרתי לה מנסה להירגע, שקמתי ואבא ואמא לא במיטות שלהם, אז יצאתי לחפש אותם בשכונה. היא הובילה אותי היישר אל הבית החמים, ואל תוך חדרה שהיו בקומתו הראשונה של בית המשפחה.  

אני יודעת שהבית כמו מרבית הבתים במושב, עבר אי אלו שינויים והתאמות במהלך שישים השנים שעברו מאז, אבל גם היום אני זוכרת ויכולה להראות בדיוק איפה היה החדר שלה.  אני לא זוכרת אם היא הציעה לי מים, כוס תה או סוכריות, אבל אני זוכרת שמיד חשתי שאני בידיים טובות, והתמקמתי בנוחות בתוך מיטתה הגדולה והחמימה . אני לא זוכרת אם נרדמתי מידי פעם, או שמרתי על ערנות ודריכות רציפה , כיאה לילדה בוגרת בת שלוש , שדואגת שהוריה לא ידאגו לה , אבל רחל שפינתה לי את מיטתה נעמדה על המשמרת.

אולי היא חיכתה שיידלק אור בבית- הורי  שיבשר לה על חזרתם, או שחיכתה שמישהו יעבור בכביש העיגול כדי לגייסו אותו למסע החיפושים אחר ההורים האבודים. בשלב מסוים, שמעתי אותה מדברת בחוץ עם גבר ואשה. דקות ספורות אחר- כך נכנסה לחדר האשה שכבר זיהיתי את קולה, ולרגע חשבתי שאני אולי הוזה, היתה זו שרה, הגננת האהובה שלי מהגנון.  

בקיצור, התפתחה לה  מעין "מסיבת פיג'מות" מאולתרת אצל רחל על המיטה. אני התפרקדתי בנינוחות על יצועי הרך והחמים כששתי הנשים היפות והטובות הללו, זו בשערה השחור, וזו בשערה הלבן, מנעימות את זמני, בזמן שאומייה, בעלה של שרה, חזר אל המסיבה ממנה יצאו, כדי להזעיק את הורי האבודים.

תאמינו לי, שהייתי נותנת גם היום, הרבה, כדי לראות איך נראו פניהם של הוריי החוגגים, כשאומייה בא לעדכן אותם שביתם בת השלוש רועה במיטות לא לה, ולא סתם מיטה זרה , אלא במיטתה של רחל נחמקין, שהיתה תמיד שכנה נעימה ולבבית, אבל מעולם לא היו קשרי חברות עמוקה בין המשפחות, בטח לא כאלו שמצדיקים התכרבלות במיטתה .

בסופו של דבר הורי הגיעו, אבי נשא אותי בזרועותיו, ועברתי ממיטתה של רחל, למיטתי שלי.

ומאז ועד עצם היום הזה, כאשר מספרים לי על אליהו הנביא, או על נס אחר בו מככב סבא זקן עם זקן לבן, שמגיע משום מקום ברגעים קשים, ומציל ממצבים מסובכים, אני נזכרת ברחל נחמקין, בשערה הלבן ובדמותה האצילית נוסכת השלווה והרוגע . אם תרצו, ברוח ההתיישבות העובדת והכפר הסוציאליסטי שלנו, זוהי הגרסה הנשית של אליהו הנביא. מי אומר שאליהו הנביא צריך להיות דווקא בן?

הוריי, אם שאלתם, לא העזו מאז אותו אירוע לצאת לבלות בלי להביא לי ביביסיטר. אני לא יודעת אם תפסו אחרת את המציאות, חששו מתגובתי,  או שלא רצו שאתמקם שוב לבטח במיטתה של רחל.

רחל כמובן נפטרה לפני שנים רבות. את הסיפור הזה סיפרתי לפני מספר שנים לאריק, בנה, שהלך לאחרונה לעולמו בשיבה יפה וטובה. הורי אינם, הבית כבר לא שלנו, ואני גרה שנים רבות בשכונה אחרת בעיגול. אומייה נהג האוטובוס, ושרה הגננת גם הם אינם, אבל הסיפור תמיד חי וקיים בזיכרוני. ועכשיו הוא גם שלכם.

אני משערת שאצליח לחדש גם לצאצאיה הרבים של רחל, אבל הכי אשמח אם מישהו מילדיי שלי יגיד לי:" "אמא, הפעם הפתעת, את הסיפור הזה מעולם לא שמענו!".

• תודה לעמליה אשכול לבית נחמקין, נכדתה, שהעבירה לי את תמונותיה של רחל בצעירותה ובזקנתה.
• תמונת העיגול, או השכונה, צולמה על ידי שמעון שלוי. בית- הורי בשמאל התמונה, וממש מולו על קו העיגול, משק נחמקין
• המרפסת עליה אני ניצבת, היא זירת ההתרחשות. כאן אני מצולמת כרקדנית בפורים. אם שאלתם, הסיפור התרחש כשהייתי עוד יותר צעירה.
• תמונה מקסימה מ"השכונה" אל עבר המרפסת. בתודה לחברתי ובת כיתתי תמי, שגם עומדת עם החלילית לצדי, וגם נתנה לי את התמונה.