מגדל עם יחסי ציבור

בעמוד הפותח את ספרו הקנוני של מאיר שלו-רומן רוסי נשמע המשפט הדרמטי :" בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: 'אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון'." אין בכוונתי לעסוק בפוסט זה בניתוח ספרותי של הספר ,המשפט, דמותו של המורה, או דמויותיהם של ליברסון, הנכדה, או אפילו בדמותו של הבחור הצועק.  באופן הכי מפתיע בעולם, אני הולכת לדון דווקא במגדל עצמו, או יותר נכון, במגדל כמשל. שכן באותו סיפור, כפי שכולכם בוודאי יודעים, נשמעה הקריאה ברחבי הכפר מעל גגו של מגדל המים.

משום שחלקים מילדותו של הכותב מאיר שלו התרחשו בנהלל, מהר מאוד לאחר צאת הספר, התעוררה "בורסת ניחושים" ערה ופעילה מאוד לגבי מקורותיה ההיסטוריים של כל אחת ואחת מן הדמויות והסיטואציות שהוזכרו הספר. על פריט אחד אני חושבת שהיה מן הרגע הראשון קונצנזוס, אולי בשל צורתו היפה, אולי כי הוא ניצב בעיבורו של הכפר, וזהו המגדל, מגדל המים הקטן של נהלל. אני כבת הכפר מעולם לא שמעתי קולות כאלו או אחרים מגגו אבל בואו נודה על האמת, מעולם גם לא העזתי לטפס ולהגיע אל המשטח העליון שלו, חוששת להיכשל בסולם הברזל שלו. אבל מסתבר שגם כשאתה חי במקום הנכון, ובזמן הנכון, זה לא אומר שיש לך את כל המידע הנכון.

אם יש "לקח והישג נדרשים" מהסיפור הזה, זו העובדה שלא משנה כמה אתה מגדל, בלי יחסי ציבור, אתה כנראה לא שווה בכלל.

אני חושבת שהבהרתי היטב את הנקודה המרכזית שלי, והיא שכל מגדל, ולא משנה מה גובהו, זקוק לקהל מריע שיהפוך אותו לנוכח. בנהלל שמעולם לא סבלה במחסור בתודעה היסטורית ויחסי ציבור, המגדל כמו אתרים אחרים זכו לעדנה. אנשים רבים באים לסייר סביבם, לחסות תחתם, להצטלם לצדם ולשמוע את קורותיהם. אני לתומי חשבתי שכך היא דרכם של מגדלים בעולם.

לימים כמו שחלקכם יודעים, נישאתי לעלם חמודות שגדל בקיבוץ גניגר. קיבוץ שנטוע באותו עמק ממש, נמצא רק עשר דקות נסיעה מנהלל, והוקם רק שנה אחריה. הקיבוץ היפה, שבנוי על צלע ההר הצופה על העמק, הפך לי לבית נוסף למשך מספר שנים עד שעזבנו אותו והקמנו לבסוף את ביתנו בנהלל, אך גם כיום, אני מרגישה בגניגר תחושת בית חמימה.

החדר בו התגוררנו באותן שנים, היה קרוב מאוד למגדל אחר בעמק, ואני לא מתכוונת למגדל -העמק, או למגדל שהוקם בה עם הבטחה מסחררת להפוך למסעדה מסתובבת, אלא ל"מגדל הגמל". אלמלא אנשים ממקומות אחרים לא היו אומרים לי לאורך השנים : "גניגר, הא, הגמל…" אני לא בטוחה שהייתי מבחינה בו בכלל, למרות שכן ראיתי אותו כאשר הייתי באה לבריכת השחייה הצמודה אליו. קומת המסד של המגדל שימשה כחדר המציל, ותחנת העזרה ראשונה שלה. גם לאורך כל השנים מאז שעזבנו, למרות שאני לפחות אחת לשבוע נמצאת בגניגר, אני לא רואה אותו בכלל.

אתם בטח זוכרים, שעד לא מזמן, היתה פה קורונה. לאחרונה כשהבנו שהיא בינתיים הלכה, והתחלנו לקבוע כל מיני מפגשים כדי לחדש את חיינו החברתיים, נקבע בסוף השבוע האחרון מפגש של  "טיפול 33"* ,הקבוצה בה גדל זאב, אישי. ליתר ביטחון תוכנן הסיור בקיבוץ ובסביבתו. יצאנו כאיש אחד בשבת בבוקר לסיבוב מרתק בהנחייתו של אבס (אברהם) מעוז**, מדריך יודע כל בן הקיבוץ, שבאמת יודע הכל. אבס הצליח לחדש לא רק לי, "הזרה", אלא אף לבני הקיבוץ שנולדו בו. במהלך כמה שעות הגענו לפינות מעניינות ומרתקות בהיסטוריה המקומית והישראלית.

במהלך הטיול לא יכולתי שלא להרהר הרהורים קטנים, וגם גדולים על השוני שבין שתי הקהילות, שמהוות לי בית. יכולתי לשתף אתכם באינסוף הבדלים ולנתח בלי סוף סיבות, אבל החלטתי להתמקד הפעם רק ב"יחסי הציבור". אני לא אתפתה להגיד לכם מי מהמגדלים יפה או מעניין יותר, לא רק כי בנהלל אני חברה, ובגניגר המעמד האחרון בו זכיתי, לפני שהפכתי ל"עוזבת קיבוץ" היה "נלווה לבן-משק", אלא כי בבניית המגדל בנהלל, סבי , פנחס וולף,  היה האחראי על תהליך יציקת הבטון לתבניות, בעקבות הניסיון שרכש עוד בנהריים אצל רוטנברג. אגיד רק שהמגדל שבגניגר סובל כיום מאפס ביחסי ציבור, למרות שכפי שתבינו, הוא מרשים ביותר.

אם תנסו למשוך אותי אל הצהוב, או הצהבהב ולשאול אותי, או להגיד לי שאולי במגדל של גניגר לא התרחשו דברים כמו במגדל של של נהלל, אשיב לכם מיד שגם במגדל של גניגר היו גם היו דברים! אבל משום שבגניגר הייתי רק "נלווה" ,ולא "ילידה" או "בת", ובטח לא חייתי שם מספיק שנים כאחת מבפנים, כדי לקחת חלק, כמתעדת כמובן, בהיסטוריה הכתובה, וגם בזאתי שמסופרת בעל-פה, הכוללת סיפורים על רומנים אסורים ולילות אהבים, אני לא ממש יודעת את כל הפרטים. אם עד מהרה בטח תקום לה בת משק כזו, או אחרת, ותתנדב לספר לי את הסיפורים, או את אותן "אגדות אורבניות" קיבוציות שאולי פספסתי, אזכיר לה בעדינות לא שאני לא רכלנית או סקרנית, אלא שאני לא כזאת שייכת כדי שייסלחו לי, אם חלילה אוציא החוצה סיפורים. וגם, בינינו, זה לא כזה חשוב לאחרים, כל ישוב וכל דור חי וניזון מהאגדות והדמויות שלו.

כשאבס המבוגר מאיתנו בכמה שנים, העמיד אותנו תחת עץ התות שלצד המגדל, כדי לספר לנו את תולדותיו, ציינו כל חבריי מעט מכווצים, שבמהלך שנים רבות היו מאוכסנים בו פוחלצים. לשמחתי אני את הפוחלצים של גניגר לא הכרתי, וגם לא פגשתי אותם במהלך הטיפוס על המדרגות הלולייניות לראש המגדל, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בחדר הטבע בבית -הספר היסודי אצלנו בנהלל, ובפוחלצים שלו.

רגע לפני שהתחלנו לטפס אבס סיפר לנו נרגש שבמרומי "מגדל הגמל" הוא זכה כנער בנשיקה הראשונה. כשהשלמנו את הטיפוס האינסופי בין שרידי הטיח ולשלשת היונים, מתקבצים ומצטופפים לנו על משטח הבטון בראשו, מתבוננים בין חלונותיו המסורגים על נופו הקסום של העמק והמשק, כבר החלו לצאת וידויים מרגשים של חלק מהנוכחים על "מתנדבת" נועזת ויפה שניסתה להפיל ברשתה כמה מבני המשק החסונים, ועוד אי אלו עניינים. אבל אני לא מסגירה מקורות, ומי שלא טיפס למעלה את כל המדרגות, הפסיד, כי מה שמספרים במגדל על המגדל, נשאר במגדל. אלא אם כן, אתה מנהלל, וצועק אותו בכל הכפר

הבול על המגדל

הבעיה: כשאבס סיפר לנו על המגדל, הוא ציין שהוצא בול לכבודו (פרט שמופיע גם בכתבה הנזכרת בהמשך). לכבוד הפוסט החלטתי לתור אחר הבול, חשבתי שזה יהיה יפה אם אצליח להציג לכם תמונה שלו. לאחר שחיפשתי אותו כמה שעות טובות בחוסר הצלחה, פניתי לחברתי מיכל עייק, שהיא בת גניגר וקוראת ומגיבה נאמנה של הבלוג. גם היא נרתמה לחיפושים ובינתיים רתמה גם את אביה, ראובן עייק (גם הוא מקוראי הבלוג) ואיש גניגר שהחל לחפש באלבומי הבולים ובאוצרות המשפחתיים . בעצתה דיברתי שוב עם אבס, מבררת אולי יש לו תיעוד של הבול. לו אין, אבל הוא הפנה אותי לשלומית עינב, ארכיונאית הקיבוץ. היא אמרה לי שגם היא שמעה על הבול הזה, אך מעולם לא מצאה אותו בארכיון. החלטתי לפנות לחזית חיפושים נוספת, ופניתי לקורא נוסף, שגם הוא ידיד הבלוג וגם ידיד שלי, אמנון אילני, שכיום מתנדב בארכיון הקק"ל. הוא פנה אל מנהלת הארכיון שהבטיחה לברר, ובינתיים, העביר לי תמונה של המגדל מארכיון קק"ל . המון תודה לכל העוזרים הנפלאים שלי, ושל הבלוג, שנרתמו לעזור ולחפש את מורשת המגדל בגניגר.

פתרון א: כמו באגדות ובסיפורים, כמה דקות לאחר שהשלמתי את כתיבת הפוסט, משפחת עייק לא הכזיבה. יעל כהן עייק בתה של מיכל, מצאה אצל סבא וסבתא, ראובן ונונת את מעטפת "היום האחרון" שהוקדשה לגמל של גניגר. בשנת 1995 הפך סניף הדואר בקיבוץ ל"דואר נע" והוקדשה מעטפה מיוחדת לכבוד האירוע. הבול על המעטפה אמנם אחר, אבל על המעטפה מצויר בשחור על גבי לבן מגדל הגמל, וכתוב" דואר גניגר".

פתרון ב: מסתבר שגם המקור השני שלי, אמנון אילני, לא אכזב ועשה את שלו, עד מהרה קיבלתי ממנו את הבול. הבול אמנם לא של דואר ישראל, אלא בול של קק"ל, שהוצא בשנת 1948. אני לא רוצה להיות קטנונית, ולהגיד שעל אותו גליון מופיע גם בול של נהלל (וישובים נוספים על פי סדר הא"ב של שמותיהם) אבל אני חושבת שללא ספק מצאנו בכוחות משותפים בול לגניגר.

עוד טיפה מידע על המגדל…..

בנייתו של המגדל, העשוי כולו מבטון מזויין, נשלמה בשנת 1935.  הוא נבנה בתחילת "תקופת המאורעות" ונועד להשגיח הן על היער הצעיר שנטעו ראשוני הקיבוץ עבור ה"קרן הקיימת", הן על הדרכים החשופות של עמק יזרעאל, וכדי לשמור על הקיבוץ. כשנבנה הוא בלט מאוד על פני נוף העמק וההר. עם השנים, העצים שהיו נמוכים צמחו וגבהו והוא נבלע בנוף.

בשנת 2003 זכה המגדל לשיפוץ בזכות מאמציו ויוזמתו של אהרון בן-אפרים ,אדריכל וחבר הקיבוץ. בתקציב שהתקבל מהקרן הקיימת לישראל, המועצה האזורית, והמועצה לשימור אתרים. כל הפרטים הללו, וגם רבים נוספים אחרים נמצאים בכתבה שהתפרסמה אודותיו לקראת חג התשעים לגניגר. https://xnet.ynet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3092026,00.html "יופיו אינו ידוע: מגדל הגמל של קיבוץ גניגר"

כמה הערות ביחס לטקסט:

*"טיפול 33"– הקבוצה נקראת כך על שם הצירוף המיוחד של המילה "טיפול", כמו שנקראו חלק מ"בתי -הילדים" בעמק ,וממספר הכביסה הקולקטיבי שלהם-33-שהיה רקום על בגדיהם בחוט אדום.

* *אבס-אברהם מעוז-למרות שהוא נראה ומתנהג כמו נער נצחי, הוא איש מאוד רציני, וכבר משמש כמורה דרך ומדריך טיולים יותר מארבעים שנה בכל רחבי הארץ. אבל ללא ספק הוא ממש מומחה לעמק יזרעאל. מספר הטלפון שלו 052-3556201 , וממש כדאי לכם לתאם טיול איתו. (בתמונה הוא מציג לנו אחד מכיסאות חדר- האוכל הישן, שנמצא במחסן שלו, שהוא בפני עצמו מעין מוזיאון קטן)

פתרון ג: שנוסף מאוחר יותר(3.6.21)

נו….ואי אפשר בלי סוף טוב. אפרת, מנהלת ארכיון קק"ל, שחיפשה עבור אילני, מצאה את תמונת הבול בקטלוג הבולים. הבול המקורי נמצא בקק"ל, אבל לנו זה מספיק. יש בול!