כרמלו-שם גנארי

להזכירכם, אני נוהגת לכתוב את הפוסטים שלי בימי ראשון במהלך היום, ולפרסם אותם ביום שלישי בשעות הערב המוקדמות. בדרך כלל, אני מאוד מנסה להתאים את הנושא עליו מדבר הפוסט למציאות ולאקטואליה, בין אם הוא עוסק בסוגיות מהעבר הקרוב או הרחוק. הבעיה העיקרית שלי היא שבשנה וחצי האחרונות, המציאות מצידה, לא עושה שום מאמץ, אפילו בסיסי  להתאים את עצמה לפוסטים שלי, והיא משתנה לה כל-כך מהר בשרירותיות מרגיזה, ומדלגת ומנתרת מקיצוניות אחת לשנייה, שקצת קשה לי לעקוב אחריה. בהתחלה, עוד ניסיתי לרוץ אחריה כדי לתפוס אותה בקצה זנבה או להדביק אותה, אבל אתם יודעים, בגילי המופלג זה לא כזה פשוט. ואם נדייק, עוד בבית הספר -היסודי בנהלל, אצל המורה רפאל שכונה "כרמלו", וזאת בשל העובדה שכאשר לא ידע או זכר את שמו של אחד התלמידים היה קורא לו "כרמלו", ולבת שכזו היה קורא "כרמלה", וכך דבק בו עצמו הכינוי עובר כ"תורה שבעל- פה" בין מחזורים רבים של תלמידים. ריצה מעולם לא היתה התחום המוצלח שלי, או המועדף על ידי.

השבוע הבעיה החריפה עוד הרבה יותר, למעט העובדה שכרגע אני עצמי עוד לא יודעת אם אהיה זמינה ביום שלישי בערב לפרסם את הפוסט בשעתו היעודה, או באירוע חברתי, שאני מחכה לו בפועל כבר שנה וחצי, ובלב ארבעים שנה, שנדחה שוב ושוב בשל קשיי המציאות. אבל בעיקר אני גם לא יודעת מי יהיה פנוי במהלך שעות הערב כדי לקרוא את הסיפורים שלי, כשבחוץ מתרחש הסיפור האמיתי, או אם תרצו המשחק האמיתי או הבריכה הגדולה או אפילו המקפצה.

כל כך התלבטתי, שהיו רגעים שעברו בי הרהורי כפירה בהם חשבתי לעצמי שהשבוע לא אכתוב כלל. אבל אני יודעת, ואתם כבר יודעים, רגע האמת מגיע, ואני לא יכולה שלא להוציא תחת ידי פוסט עסיסי, או לפחות רטוב, להנאתי ולהנאת קוראיי, והנה כבר הנחתי כאן רמז למה שעולה במוחי לכתוב עליו הפעם, לאחר שתיניתי את צרותיי.

אז בניגוד לרבים מכם, שלא ידעו את שם משפחתו של אותו מורה, רפאל "כרמלו"  שהיה כסוף שיער ממוצא איטלקי, עם מבטא אחר, שהיה עומד מולנו, אולי כי כבר היה בגיל העמידה, במכנסיו הקצרים, חולצת "פולו" אפורה ומשקפי ראייה כסופים, כשעל צווארו תמיד תלויה המשרוקית, ומעמיד אותנו בשלושה טורים, שניים של בנים ואחד של בנות על פני "המגרש הקטן", כמו שנקרא מגרש הכדורסל שהיה בין בית- הספר היסודי לבריכת -השחייה, וקיבל את שמו רק אחרי שנבנה מגרש הכדורסל החדש ו"הגדול" ב"אמפי" שמאחורי בית-העם. אני כן ידעתי.

בתקופה עליה אני מספרת את הסיפור, המגרש נראה לי די גדול ומאוד משמעותי. היה זה עוד לפני שהייתי עומדת אצל המורה "כרמלו" בטורים, במכנסי ספורט קצרים מבד כותנה בצבע "כחול הפועל", עם גומי מושחל בתפרים מלמטה (כדי שלא יוכלו לראות את התחתונים) ובחולצת טריקו לבנה, ונעולה ב"נעלי התעמלות" (כמו שנקראו אז נעלי הספורט) של "המגפר" או של "חולתה" שהוצאו לקראת השיעור משקית בד , והוכנסו אליה לאחריו, כי אמרו לנו שזה מסוכן ולא בריא לנעול אותן שלא בשיעור, וזה יכול לעשות לנו "פלטפוס".

אז למה אני בכל זאת ידעתי מה היה שם משפחתו? כי אמא שלי היתה מזכירת בית- הספר, ובימי חופשת- הקיץ, כשהמורים היו באים אליה לקחת את תלוש השכר, שם משפחתו היה גלוי ופרוש לפני. אבל מטעמי זהירות, וטעם טוב, לא אכתוב את שם המשפחה, כי הסיפור שאני הולכת לספר לכם עליו, לא כזה מחמיא. אבל כדי לאזן, אתן עוד סיפור, כי אתם יודעים, גם במורה לספורט קשוח, עם מבטא זר ומשרוקית תלויה על הצוואר, כמו בכל אחד מאיתנו, יש גם צדדים טובים.

אמא, שכאמור היתה איתו ביחסי עבודה טובים, וזה משמעותי גם לסיפור הבא, שבה יום אחד מהעבודה , ואמרה לי שרפאל התרשם שאני רזה מידי (זה הסיפור הטוב, וזה היה מזמן) ונתן לה מתכון נפלא למקרונים עם הרבה בשר טחון ורוטב אדום שנאפים בתנור, אחרי ששמע ממנה שמקרונים אני כן אוהבת (כן, קוראיי הצעירים פעם ל"ספגטי" קראו "מקרוני", ו"רוטב בולונז" היה רק באגדות). המתכון אכן היה מצוין, ואמא המשיכה לגוון בו את תבשיליה.

אבל במסגרת אותה קולגיאליות, כשהייתי ילדת- גן או אולי בכיתות הראשונות של בית- הספר היסודי, החליט באחת השנים רפאל "כרמלו" הנ"ל לפתוח בקיץ "קורס שחייה", או "קייטנת שחייה", ואמא מיהרה לרשום אותי אליה. דואגת הן לכישוריי העתידיים בתחום הספורט ומיומנויות החיים, וכן תומכת בפרנסתו הנוספת של חברה לעבודה.

הנהללים שבין קוראיי ירימו מן הסתם גבה, ויגידו : "לא יכול להיות!", ועוד יוסיפו שבנהלל היה רק אדם אחד שלימד שחייה לאורך שנים, והיה זה יונתן צור ז"ל. אז אל תדאגו, ברור שבסופו של דבר הגעתי ליונתן, אפילו בריצה, שלא היתה מביישת גם אם "כרמלו" היה במקרה מודד לי אותה עם ה"סטופר" שלו , כמו שמדד בריצות המאה מטר (אני חושבת) על הכביש שלפני בית הספר ומול "הפרייה" (עוד מושג נהללי ששווה פוסט בפני עצמו). לא קיץ אחד הגעתי אל יונתן, אלא שניים, עד שממש ידעתי לשחות. אבל באותה שנה, או שיונתן לא לימד, או שהיתה תחרות ומאבק. משום שהייתי ילדה רכה, אני באמת לא יודעת מה היתה הסיבה, אבל אני יודעת מה היה התהליך, וגם מה היתה התוצאה.

באתי נרגשת לשיעור הראשון, על המגרש, שאולי עוד בכלל היה מחומר לבן כבוש, ולא מאספלט שחור. רפאל מיהר להעמיד אותנו בטורים ישרים, וכמובן עם "רווח ידיים שים" למדנו להרים את הידיים קדימה עד גבו של זה שעמד לפנינו, ולרווח את הטור לאחור. למיטב זיכרוני כבר באנו לבושים בבגדי -ים, ואם אני זוכרת עוד יותר נכון,  אני חושבת שהיו לפחות שלושה מפגשים כאלו, בהם עמדנו על המגרש, שמנו רווח ידיים, הרמנו ידיים למעלה, למטה, קדימה ולצדדים. ידענו שמאחורי גבנו נמצאת הבריכה הקרירה. גם שמענו את הצפרדעים שהתגוררו בה לפרקים, מקרקרות, אבל אליה לא הגענו. אני גם חושבת, אבל לא חותמת על זה, שעמדנו כבר עם מצופי הפלסטיק קשורים על מותנינו. אני חושבת שקצת מחינו, אבל בסופו של דבר, נכנסו נרגשים לבריכה.

ואז, תאמינו לי, זה סיפור שהיה באמת, נכנסנו למים דרך הסולם "בקטנים", כמו שנקרא השטח בקדמת הבריכה, הרדוד ביותר, ממנו התחיל השיפוע "לעמוקים", ובו היה גם פתח צינור המילוי, שהכניס מים קרים במיוחד לתוך הבריכה. נעמדנו נרגשים בשורה לאורך הקיר, ורפאל חילק לנו "קרשים", אותם מצופי עץ שנבנו במיוחד משתי פלטות עץ מחוברות, בנגריה של אסף, כדי לשמש את לומדי השחייה. הוא טרח ליישר אותנו בקו ישר, כמעט כמו "קו יורים", ושלא תתבלבלו, הוא נשאר לעמוד על משטח הבטון שמחוץ למים בעודו עושה זאת, ואמר לנו (תקשיבו טוב) באילו המילים: "עכשיו תשחו!"

אתם מכירים אותי, תלמידה טובה, ממושמעת ועם נטייה קלה לבצע את ההנחיות על הצד הטוב ביותר שלא לומר בהצטיינות, תמיד הייתי. גם בזיכרון לא רע ניחנתי, אבל כשהוא אמר: "עכשיו תשחו!". לרגע הרגשתי מבוכה ואי נוחות, כי לא ידעתי לשחות, והרי זו המטרה שלשמה התכנסו. לרגע קל עוד הייתי מבוהלת שמא כל חבריי לקורס הזה כבר יודעים לשחות, ורק אני לא הבנתי משהו, אבל כפי הנראה שהבנתי מצוין.

תושייה, ויכולת אלתור מסתבר שהיו לי כבר אז, הושטתי בידי את הקרש קדימה והתחלתי ללכת כפופה אחריו בתוך המים, עד למקום בו כבר לא יכולתי לעמוד, והסתובבתי חזרה. לשמחתי, חבריי לקורס נקטו אף הן בשיטות משלהם לצלוח, לא את הבריכה, אלא את הבושה. למיטב זכרוני כאשר הגיעו באותו היום נסערות, חלק מהאימהות כדי לאסוף אותנו, אחרי שכבר הבינו שכדאי לבדוק מקרוב מה קורה, החוג הסתיים, לא רק לאותו יום, אלא לתמיד, וכך כמו שהבנתם, הגענו בסופו של דבר כאיש אחד אל ידיו האמונות של יונתן.

אם אני זוכרת נכון, אמא אמרה לי בהמשך, שבאותה "שיחת הורים" הסתבר שרפאל-"כרמלו" בכלל לא ידע לשחות.

אתם רואים, בלי להתכוון מלכתחילה, יצא לי מאי -שם מתהום הנשייה סיפור נחמד, ואפילו עם הקשר אקטואלי, כי ביום שלישי (יום פרסום הפוסט) פותחים אצלנו בנהלל את בריכת השחייה.  מנוי כבר מיהרתי לרכוש,  ואני מקווה שכשאתם תקראו את הפוסט, כבר אהיה אחרי טבילה מרעננת בה. במחשבה נוספת טוב שהסיפור יצא רק מתהום הנשייה ולא ממעמקי המצולות.

קיץ טוב!