בתקופה בה אנו מצויים, זה לא "כזה סיפור" כשמישהו אומר שהוא נכנס לבידוד או יצא מבידוד, זה הפך לחלק משגרת חיינו, אני מניחה שאין אחד מאיתנו, שלא הריץ תסריטים בראשו איך ייראה בידוד בבית משפחתו, אם יידרש לכך. כמו שאני מניחה שאין משפחה שלא עברה לשלב המעשי של ההתארגנות, כדי לראות איך לאפשר בידוד למי ששב מהמרחקים ומדרך ארוכה , לממתין לתשובה חיובית או שלילית , לזה ששהה בסמיכות במגע או בקרבה, ואף לחולים לא עלינו, ושלא נדע.
מתוך שכך גם "סבתא בבידוד", זו לא כותרת שמישהו יעצור את נשימתו בעטיה. גם אם ארחיב ואגיד באופן חד משמעי שאני היא הסבתא המדוברת, זה לא ישמע כזה דרמטי. סבתות מכל הסוגים, המינים והגוונים נכנסות ויוצאות לבידודים על בסיס יומיומי וקבוע, ולא רחוק היום שנגיד שמי שטרם חווה בידוד, כזה או אחר, הוא יוצא הדופן.
גם אם החלטת הממשלה מהשבוע תקצר בעוד קצת את תקופת הבידוד, ממש כמו שאומרים על פוגרום, שפוגרום הוא פוגרום, כך גם בידוד הוא בידוד! והוא מחייב התארגנות שונה בגוף, בנפש ובבית. הסיפור שלי מתייחס לימים שהקורונה עוד היתה קורונה, הווריאנט הדרום -אפריקאי היה ווריאנט, סבתא היתה סבתא ובידוד כהלכתו ארך שבועיים.
אם אני מעלה במחשבתי את כל הבידודים שעברתי, למעט זה של השבוע האחרון, שארך רק יממה , מרגע שקיבלתי את הידיעה שנחשפתי לחולה מאומתת, ועד לתשובת הפי. סי. אר, אני מעלה בזיכרוני שני בידודים, ששניהם היו מרצון.
הראשון, ארך שבועיים תמימים , בקיץ הקודם, בו התחתנה אחת מבנותיי, בין הסגר הראשון לשני. מתוך שהבנו, לא רק מול הקייטרינג, אלא גם מול עצמנו, שכל עוד החתן ,הכלה וההורים לא חולים, תתקיים חתונה. נכנסנו לבידוד מרצון שבועיים לפני האירוע, מניחים שכך לא נקבל ברגע האחרון הפתעה בדמות איכון שב"כ, או וירוס שייכנס דרך הדלת הקדמית או החלון האחורי, ולשמחתנו, זה עבד.
הפעם אני רוצה לספר על הבידוד מרצון שהתרחש בקיץ האחרון, כשבתי הבכורה, בן- זוגה ובתם, שהיא נכדתי הבכורה, ועד אז גם היחידה, שבו משהות ארוכה של תשעה חודשים בדרום -אפריקה. יכולתי לכתוב פוסט שלם על איך זה להיות "סבתא בזום", או אילו כוחות המצאה ויצירתיות דרשה מאיתנו התקופה הזו, כדי להישאר סבים משמעותיים לנכדה . אבל הפעם אני מעדיפה להתמקד דווקא בשיבה, ורק מציינת את העובדה, כי זה עשוי לשפוך אור על המשך הסיפור, בטח לפרק הקניות שבו, אבל בואו נתקדם לפי הסדר .
כבר בשיחותי המקדימות עם בתי כדי לתאם ציפיות, טרם שובם, הבנו שהמקום הראוי ביותר בו יעשו את השבועיים של הבידוד שנגזרו עליהם, כדי לראות שלא הביאו מדרום -אפריקה כלום, למעט זיכרונות מתקופה נפלאה של חופש, טיולים, חברויות עם אנשים מכל העולם, מזכרות אותנטיות, ונכדה בת שלוש שגם דוברת אנגלית וגם השיגה שליטה נאה בכל סוגי ושמות הנסיכות והבובות, הוא לא רק בביתנו, אלא בחלק הגדול והמרווח שלו, זה שכולל גם את הסלון, המטבח, חדר השינה שלנו וחדר העבודה שלי.
אחרי שסגרנו די בקלות וממרחק, את כל העניינים הטכניים הנדרשים, מודעות ל"גדר ההפרדה" שתקום בלב הבית והמסדרון, ותחצוץ בין ה"ספק נגועים" , להורים שהפכו חלק מביתם למעין צימר לעצמם, לומדים להכיר את קצבו וקולותיו מצדו השני, ביקשתי ממנה שהיא זו שתסביר לנכדה שסבא וסבתא לא יחבקו ולא ינשקו אותה גם כשתגיע, וגם לאורך כל תקופת הבידוד. "אמא" היא אמרה לי, או שאולי היה זה "אימוש", "כבר התחלתי". הקטנה כמובן הגיבה בבכי מר, ואמרה שהיא דווקא מאוד אוהבת את סבא וסבתא, ומאוד תרצה לחבק אותם באמת, ולא ב"כאילו" דרך מסך הנייד בתקשורת הטרנס -אטלנטית. עכשיו לך תסביר לילדה בת שלוש את חוקי הקורונה והבידוד, או לסבתא מעט ילדותית איך לא מחבקים את הנכדה שהיא כל עולמה, שאותה לא חיבקה ולא נישקה במשך תשעה חודשים.
למדתי לפני הרבה שנים שהערכות מוקדמת לקראת מצבים מורכבים, עשויה לעיתים להפוך אותם לקצת יותר פשוטים, אז נערכנו. ואיך נערכים?
כשידענו שלא רק שנקנו הכרטיסים למסע הארוך חזרה ארצה, אלא שבאמת הוא התחיל, התפללנו שהדרך שלהם תעבור בשלום, ויצאנו לדרכנו שלנו, סיבוב קניות בקניון הגדול במגדל- העמק ,שלא היה מבייש את ג'וליה רוברטס ב"רודיאו דרייב" בסצנה המנצחת ב"אשה יפה". אני חושבת שלא שמעו בקניון את מוזיקת הרקע של הסרט, אבל אפשר היה לשמוע את הרינה והחדווה שבליבי.
מה לא קנינו?
קנינו סט מצעים של נסיכות למיטת המעבר שארגנו לה, ושמוקמה בחדר העבודה שלי, שכן כשנסעה, עוד היתה לה בביתנו מיטת תינוקות. קנינו פיז'מות וכותנות שיתאימו גם למידת גופה המתעדכנת, וגם לקיץ הישראלי אליו שבה מארצות הקור, וגם ל"סטייל הנסיכות". הגדלתי ואפילו תפרתי לה שתי "שמלות של נסיכות", כמו שהבטחתי לה באחת מאותן שיחות "זום" רחוקות, וכנראה שהייתי כל כך משכנעת או מתגעגעת, שבתי אמרה לי שאת כל מי שפגשה שם, עדכנה שכאשר היא תחזור לישראל, סבתא תתפור לה תחפושת של "בל". האמת שהילדה, כמו נסיכה אמיתית לא הורידה אותן מגופה לאורך כל תקופת הבידוד כולל הלילות והשינה , ואם הורידה, זה היה רק כדי להחליף אחת בשנייה, או בכותנות הנסיכות. ברור שקניתי עוד הרבה דברים, אתם הרי מכירים אותי, לא עוצרים בקצת מצעים, אבל זה הזמן לבניית קצת מתח דרמטי כדי שיהיה סיפור.
נזכרתי שלפני הרבה שנים, כשאמא שלה, היתה בערך בגילה, החלטנו אישי ואני, שלמען הזוגיות, הגיע הזמן שנעזוב לראשונה את שתי בנותינו, שהיו בנות שלוש וחמש, וניסע לחופשה ראשונה לחו"ל בלעדיהן. גם אז התכוננתי, והיות שהייתי אשת חינוך בבית -ספר רציני, ביקשתי שיחה אישית עם היועצת, שהציעה לי להשאיר בידי בני המשפחה שטיפלו בהן, מתנה קטנה וסמלית עבור כל אחת מהן לכל אחד מהימים שבהם ניעדר, וכך הם לא יחשבו שחלילה נטשנו אותם ושלא נחזור. הן יזכו בטקס יומי קבוע מנחם ומרגיע, ויקבלו תחושה של שליטה בזמן, תוך הבנה והפנמה שככל שהשקית תתרוקן, מועד שיבתם של ההורים, מתקרב. האמת שאז זה עבד מצוין.
זה היה כל- כך מוצלח שהנה אמרתי לעצמי, אחרי שנות דור והפעם כסבתא : "יש לי רעיון איך להגיד לקטנה כל יום שאני אוהבת אותה", מתוך ידיעה שעשויים לעבור להם אפילו 14 ימים, כשהיא בצד אחד של הבית ואני בשני, וחוץ מלצעוק במסדרון, או לנופף מרחוק, עם חלונות פתוחים ובנוכחות ההורים, אין מצב שנוגעים.
אז מסתבר שהקניון במגדל- העמק הוא הרבה יותר מסך חלקיו. נכנסתי לחנות הצעצועים, בהתחלה עוד אספתי בידיים. מהר מאוד עברתי לעגלת קניות, נותנת דרור לרגשותיי, ומסירה את כל הבלמים והאיזונים. מי שלא ראה את סבתא מירב בקניות האלו, לא ראה שמחה מימיו. מדבקות היא צריכה, וגם נצנצים, וגם טושים, וגם קלמרים זוהרים, וגם גירים מכל הסוגים, וגם צבעי- גואש, ופלסטלינה ועוד דברים ליצירה, ומשחקי קופסא, ופאזלים של נסיכות, וחוברת צביעה של חדי -קרן, ועוד חדי קרן, וערכת איפור, וערכת סירוק, וסט כלי אוכל לבובות, וגם כלי בישול, ונעלי עקב של ברביות לילדות, וגם שרביט וגם כתר.
ברור לכם שכל מה שאי פעם הנכדה הזכירה, ולו ברמז, או כל מה שאני חלמתי עליו עוד מגיל שלוש, נקנה. (אם דאגתם לתקציב המשפחתי, בכל זאת היו שני גורמים בולמים ומאזנים, האחד שזאב הלך אחרי, מנסה להדביק את הקצב שלי, והשני, שבאמת הפריטים בחנות הספציפית הזו, לא יקרים) וכך נערמה לה בעגלתי ערימה מכובדת מאוד של דברים. כשהגעתי לשלם בקופה, ביקשתי בנימוס המתבקש: "אולי אפשר לקבל קצת נייר עטיפה", כדי שאוכל לעטוף לי בנחת בבית את הדברים. כנראה שבחולשה של רגע המוכרת אמרה לי: "אנחנו נעטוף" , וככה כל התור הארוך בקופת החנות נעצר, ונשמעו מאחוריי אי אלו קיטורים (סליחה חברים) ושתי המוכרות התחילו אורזות במרץ, כשאני עומדת דרוכה מולן להספיק ולכתוב על כל אריזה מה יש בתוכה. אישי היקר הכניס את השלל לעוד שקית, ועוד שקית ועוד אחת. וכעשה פרצוף המציין סימן שאלה, מיהרתי להסביר לו, וגם לכם, שברור שצריך מתנה אחת לפחות לכל יום, אבל צריך גם עודפים, כי מה יקרה אם נורא נתגעגע? או אם היא תהיה במקרה עצובה? או אני.
בעוד הסבא השני, שם את נפשו בכפו, והביא את השבים משדה- התעופה, אישי ואני סיימנו בביתנו את כל ההכנות להפרדה, וערמנו במרכז הסלון ערימה של 14 מתנות נבחרות, עטופות ויפות. כשהם הגיעו, והיא התעוררה מהדרך הארוכה והחלה לצעוד הביתה, אנחנו נופפנו לה נרגשים מרחוק וצעדנו ב"אחרונית" לתחום המושב שלנו לשבועיים הקרובים, מנסים להסביר לה כמה דברים:
א. שסבא וסבתא בבידוד.
ב. שאסור לנו לגעת בה, למרות שאנחנו מאוד רוצים .
וג. שכל יום, היא מוזמנת לבחור ולפתוח מתנה אחת שתשמח אותה, וכשהערימה תיגמר, נוכל להתחבק.
לא שלא היה קצת בכי, הדדי, אבל לנסיכות יש "קלאסה", והיא קיבלה את זה, וכאמור מיד לבשה את שמלת הנסיכות הצהובה, ובדקה את מיטת הנסיכות החדשה, שאלמלא הוריה לא היו מצלמים ושולחים לנו את התמונה, לא היינו יודעים מה מתרחש בתוך ביתנו שלנו, ורק מנחשים על-פי מצהלות השמחה.
למחרת בבוקר, בעודי הולכת אל המקלחת שהיא לא שלי, אחרי שישנתי במיטה שהיא לא שלי, בחדר שהוא לא שלי, ראיתי אותה עומדת עם אחת המתנות בידה מצידו האחר של שולחן ההפרדה הקטן ששמנו במסדרון כמחיצה, והיא אומרת לי: "סבתא, בחרתי מתנה ממכם, אני רוצה לפתוח אותה יחד איתך", וכך נוצר לנו טקס יומי נהדר של יחד שעבד מושלם עד הבדיקה הראשונה, וגם השנייה.
טוב, אם אתם ממש מתעקשים, באחד הימים היה פיספוס כשמישהו מהמבוגרים בעבר השני "ישן בשמירה" או במיטה, ואני הבנתי על פי העדויות בשטח, או ליתר דיוק על גופה של הילדה, שהיתה חגיגה קטנה. ככה זה, נסיכות זו תכונה גנטית שכפי הנראה עוברת בתורשה…
בערב האחרון לבידוד, שלשמחתי לקח פחות משבועיים, התשובה הגואלת הגיעה כשהילדה כבר ישנה. בבוקר, כשהיא התעוררה, הוריה בישרו לה בשמחה שסבתא כבר יצאה מבידוד, ואפשר לתת לה חיבוק ונשיקה. שולחן ההפרדה הוסר, ולמרות שסבתא היתה באמצע שיעור פרטי לאחד מתלמידי ההיסטוריה שלה, בחדר התפירה. הכל נעצר, והיה חיבוק כזה שאתם יכולים רק לדמיין. מאז אנחנו מקפידות לא להפסיק להתחבק ולהתנשק, והקטנה שבה ואומרת לי, מה שאמרה בכל אחד מימי הבידוד, שכיף לקבל את המתנות מסבא וסבתא, אבל הרבה יותר כיף להתחבק ולהתנשק.
והמתנות, אם שאלתם? השבוע תיגמר האחרונה שבהן….כי ככה זה, תמיד יש לסבתא סיבה לתת איזו מתנה קטנה
עכשיו רק מעניין כיצד ישפיע קיצור הבידוד מטעם ראש הממשלה, על מחזורי המכירות של חנויות המשחקים ומוצרי הנסיכות בקניוני הסביבה, אבל דיה לצרה בשעתה.
שלא נדע עוד בידודים. הרבה בריאות והרבה נכדים!
בטח שהייתי שמחה לשים תמונה שלה. אבל טפו..טפו..טפו…אצלנו לא שמים
4 תגובות
עיוני איזה כיףףףףףףףף נכדים חיבוקים נישוקים ושופינג של ערמות של כיף !!!!
שולחת נשיבוקים
תודה עיוני! נכון…אין כמו נכדים. בפעם הבאה, נתחיל מהם….
מרגשת עד דמעות. כמה אהבה בין סבתא לנכדה… מאחלת לי כאלה נכדות/ים והלוואי ואצליח להגיע לרבע ממה שהשגת 💜
תודה יקירתי!
חכי תראי כשהיא רק תגיע……