השבוע המילה שתוביל את הפוסט שלי היא המילה "פגת תוקף". לא רק שמדובר על פגת תוקף בלשון נקבה, אלא שמדובר גם או בעיקר עלי.
אבל כדרכנו, בואו נתחיל מההתחלה, ואם נמשיך ונצלח יחד את הפוסט והקורונה, נגלה מדוע אני עשויה להיחשב כפגת תוקף, ולא סתם פגה חלילה.
אחת לכמה חודשים, כשיש לי מצב רוח ניקיוני שכזה, פוקד אותי מנהג בו אני מתחילה לעבור על "פגי תוקף", ולהיפרד מהם. לעיתים זה מתחיל בארונות המטבח או המזווה ועובר בהמשך לסלסלת התרופות באמבטיה, ולעיתים זה מתחיל להפך. אם טרם הבנתם עד כאן, או לא התחברתם, אתן לכם הסבר קצר. אני מסתכלת בעיון רב על התאריך המוטבע על גבי השקית או האריזה, כדי לראות האם המוצר עדיין כשיר לשימוש, או שמא, על פי הוראות היצרן כמובן, הגיע זמנו לעזוב אותנו, לטובת תרומה לנזקקים או לפח האשפה. אמרתי משהו שנשמע פשוט, אבל אינו כך כלל ועיקר. נכון שמאז שמשקפי המולטיפוקל נכנסו לחיי, תמיד אני יכולה לפזול למטה עוד קצת, ולקרוא בדיוק, אבל יש מוצרים או מועדים שמופיעים בצורה לא קלה, קטנה או מבלבלת, ועד שאני לומדת איך בדיוק לבדוק להם בציציות, אני בדרך כלל שוכחת עד הפעם הבאה.
אתם בטח גם מתחברים להרגשה שיש מוצרים מבין אלו, שאני ממש שמחה לגלות שהם פגי תוקף, או לחילופין מצטערת שהם עדיין אינם פגי תוקף, כי לא נעים לי להשליך אותם סתם כך לפח האשפה של ההיסטוריה, או לפחות של אשפת ההיסטוריה המשפחתית, בעיקר כי היו תוצאה של קנייה רגשית ולא פרקטית שימושית, או תוצאה של החלטה תזונתית מהפכנית, שהיתה תקפה למועד הקנייה בלבד.
הימים הללו, בהם אני מרגישה את הניקיון הזה, עושים לי תחושה טובה מאוד. אישי, זאב, קצת מבוהל כשהוא נכנס הביתה ו"תופס" אותי במצב רוח שכזה. לא משיקולים כלכליים כלל ועיקר, אלא בעיקר כי הוא חושש שכשאני מתחילה לזרוק ככה דברים שבעבר היו לי "ממש חשובים" , זה לא ייעצר רק בשקיות פסטה רבת צבעים, שימורי ארטישוק, רכז רימונים, זנגוויל טחון או סוכריות צבעוניות לקישוט עוגה ,וסופו מי ישורנו. אבל אתם, קוראיי, כבר יודעים, בעיקר אם אתם קוראים את דבריי לאורך זמן, שממש אין לו ממה לדאוג, יש דברים שלא רק שלא פג תוקפם, אלא ערכם רק עולה ומשתבח עם הזמן.
אם לרגע ציירתי לכם תמונה בזבזנית שלי, לא כך הדבר. אני מקפידה לקנות לאורך כל השנים מתוך רשימה מאורגנת ומסודרת, ועדיין, יש דברים שפג תוקפם, כי ככה זה בחיים.
אתם גם יודעים כי לא רק מוצרי אוכל או תרופות מאבדים את תוקפם, או תקפים לזמן מוגבל. כך למשל כשמגיע מועד חידוש הרישיון לרכב, אני ממהרת בעיניי לשורה בה כתוב מתי פוקע תוקפו, ומעדכנת על גבי ה"אאוטלוק" שלי, כדי שחלילה לא תהיינה הפתעות בהמשך. בני הבית לא כל-כך אוהבים כשאני מתחילה לתת להם תזכורות ולהציק בכל מיני מועדי חידושים, אבל אני מסבירה להם כמו שאני מסבירה לכם כאן: "זה פשוט קופץ לי ב"אאוטלוק", ולא נותן לי מנוחה"
לפני כחודש, לאחר שהתלבטנו בינינו לא מעט, החלטנו שעבור בריאותנו נלך ונתחסן בחיסון המוצע לבני גילנו, כנגד מחלת הקורונה. לא רק שלא הרגשנו פגי תוקף, אלא הרגשנו בעלי תוקף רב. לאחר שקיבלנו את המנה הראשונה באופן יעיל ומרשים בבית -החולים "העמק", התפרסמה לה ידיעה בתקשורת, כאילו אנחנו בעצם חלק מניסוי ענק שעורכת חברת "פייזר" בנתוניהם הבריאותיים של קהל המתחסנים. לא התלהבתי לשמוע את זה, ובניסיון לחשיבה חיובית ומזעור תסכולים, אמרתי לעצמי:" הנה, הפכתי לשפנפנה" אתם רואים שתוקפי לא פג. אצל יו הפנר בטח הייתי נתפסת מזמן כפגת תוקף, אבל לניסוי אני תקפה לחלוטין. לצערי, דווקא תוקף ההסכמים בין הקופות לבתי- החולים פקע והתפוגג, ואיתו גם האופציה לקבל את המנה השנייה ב"העמק". קיבלנו הודעת טלפון המזמינה אותנו לקבל את המנה השנייה איפה שרק נרצה. כמובן שבכל מקום שרק רצינו, והיינו פתוחים לקראת אינסוף אפשרויות, לא היה מקום. בסופו של דבר אמר לנו המוקדן החביב:" בואו בתאריך הנקוב למרפאת "עומר" בעפולה, תחכו בתור, ובסופו של דבר, תתחסנו". "טוב" אמרתי לאישי, אחרי שפסלתי במוחי את האופציה לישון בשק- שינה בלילה שלפני מחוץ למרפאה, מפאת הגשם והקור: "נצא עם הזריחה, נחכה על יד הדלת, ניקח סנדויצ'ים ותרמוס עם קפה, אולי גם כמה חטיפים, ונחכה מצאת החמה, אולי גם עד צאת הנשמה, העיקר שלא נאבד את התוקף ונזכה במנה".
יום לפני המועד המיועד, הגיע לנו הודעה חדשה שקבעה לנו תור. אינני זוכרת מה היתה הדקה המדויקת שזאב קיבל, אבל שלי היתה 12:18 דקות בדיוק. "אתה רואה, יש על מי לסמוך" אמרתי לו בשמחה: "הם התעשתו. שוב נבוא באלגנטיות, נתחסן, ונאסוף קפה בלקחת ב"ארומה" כמו שעשינו במנה הראשונה".
כשהתלבטנו מתי בדיוק כדאי לצאת מהבית, כדי לא לפספס את המועד, אמרתי לו כדרכי, בטון השמור לאירועים מהסוג הזה: "לא נותנים לרופא (או לחיסון) לחכות לנו, אנחנו נחכה לו!" מציינת שאולי בכל זאת יהיו קצת אנשים בתור, ואולי מחסומים בדרך מפאת הסגר. בתשע התחלתי ללבוש את בגדי החמודות שלי, בעשר כבר הייתי מוכנה, ובאחת- עשרה יצאנו בדרך לעפולה.
לא אלאה אתכם בכל מה שעברנו באותו יום, עד שלבסוף קיבלנו את הזריקות. אם אקצר, אומר שעל יד "מרפאת עומר" עמדו בגשם שוטף המוני אנשים בתור צפוף ואינסופי. כרוז עמד לצד הסורג הסגור והכניס רק לפי מספרים, אבל לא ניתן היה לקבל מספרים. רצה שמועה שיש מקום אחר בעיר, בו יתחילו לחסן. הגענו אליו ופגשנו שלטים יפים "מתחסנים ומחייכים" וסוג של תכונה. זה ייפתח רק בשעה שתיים אמרה הידיעה. הבנו שהדבר היחידי שתקף ביום כזה בעפולה, זה הקפה והמאפים של "מקלות וניל". גם הבנו שצפויה לנו מלחמה לא קטנה, אז שלפחות נעשה אותה על בטן מלאה.
חזרנו, וישבנו באוטו נוכח אוהל המבואה שקם מולנו בגשם שוטף והתור המתארך שהשתרך לפניו, שהתמלא בהמוני אנשים ביניהם מבוגרים ונכים, וכולם כועסים, רטובים, מצטופפים וממתינים לחיסונים.
תגידו שאני נכנסת לתיאורים פלסטיים מידי, אם אגיד לכם שאחרי כמה שעות הגוף נזכר שגם לו יש צרכים. ההתלבטות היתה אם לאבד את עמדת התצפית האסטרטגית והחמימה מהאוטו שחלשה על התור, או להיכנע לזוטות. באין מוצא הכנסתי את גופי ל"מצב טיסה", השכבתי את המושב לאחור ודמיינתי שלו הייתי עכשיו במטוס לניו-יורק למשל, גם הייתי מחכה בסבלנות שהזמן יעבור והמשימה תושלם. לקראת השעה חמש, כשהגיעו החיסונים הצלחנו להיכנס עם המספרים שאישי הצליח למשוך מהמכשיר באחת מהגיחות מסכנות החיים, כשהאחרים שעמדו בתור התעקשו לצעוק שגם תוקפם פג.
האחות המחסנת היתה חביבה מאוד, גם כשבלהט הרגע שלפתי לעברה מהארנק את כרטיס האשראי שלי, שעדיין בתוקף, ולא את כרטיס קופת-החולים. סבלנית הזריקה לנו ואמרה:" עוד מעט, תזכו בדרכון הירוק" אמרתי לה, מה שאני אומרת לכם, שלא הדרכון הירוק מעניין אותי, אלא מה שבאמת חשוב לי זה שנהיה מחוסנים ובריאים.
כך או כך, הגענו לעת לילה הביתה. לי היד כאבה יומיים, לו פחות. אני נחתי במיטה יום נוסף עם כאבים, מתאוששת או מהזריקה, או מחוויית הטיסה, או מההתאפקות הארוכה (הנה, אמרתי) , הוא לא. תשושים מצאנו את עצמנו עומדים מול הצעירים במשפחה שאמרו לנו: "אנחנו מכבדים את החלטתכם, בגילכם זה חשוב". מזמן לא הרגשתי, שכפי הנראה, עשינו את המעשה הנכון, גם אם אנחנו נוטלים חלק בניסוי שאף אחד לא ביקש את רשותנו להשתתף בו.
השבוע קיבלתי הודעה מ"כללית", שכרטיס המתחסן שלי מחכה עבורי באתר. התגברתי על כל המכשולים הטכניים והקלדתי ביד נחושה את כל האותיות, וגם את המספרים והדפסתי את התעודה. אתם יודעים, בימים שכאלו, כדאי להיות מגובים בניירת. רגע לפני שהוספתי את התעודה לכל הניירות הקודמים, עם מספרי האצוות ושמות המחסנות, לתוך קלסר "בריאות", שגם הוא מסודר לפני נושאים ועניינים, וגם בו לעיתים אני עושה סדרים, ותולשת את כל פגי התוקף, הצצתי בה
ומה ראיתי? ממש כמו על גבי ניירות רשמיים אחרים, גם לתעודת המתחסן שלי יש תוקף, שיפקע יום אחד. אבל לא כמו בשפעת למשל, כעבור שנה, כשיבואו הזנים החדשים, ואיתם העדכונים, או בגלל כל הווריאנטים והמוטציות הקמים חדשות לבקרים, אלא מועד של חצי שנה בלבד, ובו אהפוך לפגת-תוקף. אני לא יודעת אם אתם ידעתם את זה, אבל אני לא ידעתי בשתי הפעמים בהן הפקדתי את זרועי החשופה בידי האחות המחסנת, שכל הסיפור הוא לחצי שנה בלבד. אבל כפי הנראה יש לי בעיה בהבנה.
עכשיו, יש לי בעיה נוספת, מעצם הידיעה שאהפוך לפגת תוקף. לא חלילה מבעלי. לשמחתי, היות שהתחסנו יחד, שנינו גם נפוג באותו יום. אבל אם הנכדה שלי למשל תזדקק לסבתא ראויה, היא עשויה להסתכל עליי ועל הסבתא השנייה, ולבחון מי פגת תוקף מוקדם יותר. תארו לכם שהיא תדחוף אותי בעדינות לאחורי המדף, או לירכתי המקרר, כמו שכולנו עושים ב"סופר", ותיקח את הסבתא היותר תקפה. או גרוע מזה תשליך אותי כלאחר יד אל פח האשפה.
תגובה אחת
מִיָּרֶב, בַּיַּהֲדוּת יֵשׁ אֶת פֶּסַח מֵעֵבֶר לְעִנְיָן הַדָּתִי …
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהָכִין אֶת הַבַּיִת לְקַיִץ…וְחֵלֶק גָּדוֹל לִבְדֹּק פָּג תֹּקֶף…וְאֹכֶל פָּג תֹּקֶף יָכוֹל לְעִתִּים לַהֲרֹג…וּמֵעֵבֶר לזֶה פֶּסַח בא לְחַנֵּךְ אוֹתָנוּ לֹא לֶאֱגֹר, לִקְנוֹת רַק מָה שֶׁצָּרִיךְ ….וּבִכְלָל פָּסַח 7 יָמִים שֶׁהֵם הַיָּמִים הַנּוֹחִים לְטִיּוּלִים וּמְנוּחָה כָּאָמוּר הָכֵן עַצְמְךָ לַקַּיִץ..