תחת עץ התות

בתקופה האחרונה, נשמעים בחצר ביתנו קולות רמים של ניסור ודפיקה. בן-זוגה של בתי (דור רביעי בנהלל) יחד עם אביו, בונים לנכדתי בת הארבע, שהיא דור חמישי בנהלל בית מעץ על עץ התות,  יהיה זה בית מהחלומות לפיות, נסיכות, וכל מה שילדות בנות ארבע רק חולמות לעשות.

נרגשת, אני שומעת מחלון המטבח שלי את הקולות, מתבוננת בקורות המונחות והממוקמות, והמחשבות נודדות כמו הציפורים מענפי העץ. ונזכרתי שלפני מספר שנים, כשאותה נכדה עוד היתה עוללה בעריסה, כתבתי פוסט שנשא את השם תחת עץ התות, על אותו עץ ממש . כל מה שנותר לי, הוא לעשות לפוסט המקורי מספר התאמות קטנות, אם תרצו, לבנות לו חלונות ודלתות, להעביר אותו לאתר המתחדש. אם תרצו, גם לפלס, ולהוסיף לו סוף שיהלום את חנוכת הבית שתתרחש בקרוב, אבל בשביל זה, תצטרכו לקרוא את מה שכתבתי, מההתחלה, והרי הוא לפניכם:

באחד משיריו, שר שלמה ארצי: "וביחד נזדקן תחת עץ התות", ואילו אני רוצה לספר לכם על עץ התות שלנו, הצעיר לנצח, ועלינו, שקצת מזדקנים.

לפני כארבעים שנה רכשנו את משקנו בנהלל. פעולה לא פשוטה שהתאפשרה בזכותם של שני סבים שהרחיקו ראות, סבים שעזבו את אירופה כשהבינו שהקיום היהודי בה נעשה בעייתי וחסר עתיד, למרות שהיה בעל שורשים עמוקים וחזקים.

סבי, פנחס, שנעשה ציוני וחלוץ, עזב את ביתו ומשפחתו בגליציה, עלה לארץ ונדד בה כפועל עד שנמנה על מקימי מושב נהלל, ולימים זיכה אותי בייחוס המכובד- "בת נהלל".

סבא של זאב, סול,   עזב ממש באותן השנים את רוסיה. הוא לא היה ציוני, אבל בהחלט היה חלוץ, אם כי לא בדרך בה הגדירו בנהלל חלוצים. הוא היגר עם כמה מאחיו לאמריקה, ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות, והגשים בגדול את החלום האמריקאי. הם הקימו מפעל שקי יוטה לאריזת תפוחי -אדמה, ששיווק את תוצרתו ברחבי ארצות- הברית כולה. כנראה שהיה כבר אז מספיק חכם להבין, שיותר קל להרוויח מהחקלאים, מאשר מהחקלאות. כך או אחרת, הוא זיכה את צאצאיו בממון שאפשר לנכדו-אישי זאב, שהיו שכינו אותו בראשית דרכו בנהלל "האמריקאי העשיר" לקנות את המשק במושב.

אין ספק שהיה כאן מפגש משמעותי של שתי אצולות- ייחוס וממון. שיתוף פעולה נוסף בין אבי לאבא של זאב גרם לכך שהצלחנו לקנות את המשק, אחרי כמעט ארבעים שנה שלא נמכר בכלל משק בנהלל, וכאשר ההחלטה הפנימית בכפר היתה שבמידה ויימכר משק, הוא יכול להימכר אך ורק ל"בן נהלל", כדי שלא ייכנס חלילה "דם זר" אל תוך האצולה המקומית.

כאשר התחלנו להכשיר את החצר שסביב הבית לקראת מעברנו לכפר, להרבה אנשים היה מה להגיד לנו על מה עלינו לעשות. למרות מחאותיהם, הורדנו את ה"גדר החיה" העבה שהקיפה את החצר, כי רצינו אויר פתוח ומרחב. גירדנו מעל קירות הבית את המטפס העבה, כדי למנוע  את טיפוסם וכניסתם של מזיקים לא רצויים,  המשכנו לעשות מה שנראה לנו כנכון, ולא להקשיב לאיש, למעט לעצותיו של אבי, בן המקום. כמעט כל מה שהוא אמר, עשינו, וכך הגענו לגיבור סיפורנו, עץ התות.

עץ התות עמד בחצר האחורית ,בין הבית למה שעוד נקרא "הרפת" ( כי פרות כבר מזמן לא היו בה) היה זקן מאוד וגזעו מפוצל ומבוקע. אני חשבתי שאם אנחנו כבר מטפלים בכל הסבכים שהיו כאן טרם בואנו, כדי שנוריד גם אותו. זכרתי מחצרות אחרות בשכונה ובכפר, בהן בילינו בילדות, שעץ תותים מביא זבובים רבים, ועושה כתמים נוראים, לא רק על הבגדים, ( מה שגורם להורים לצרוח על עוד פריט לבוש שנהרס -גם זה מתוך ידע אישי וכואב), אלא מכתים הכל סביבו. אז למה בעצם להתעקש ולהשאיר אותו? אבא שלי סבר אחרת, ואמר לי בתוקף שאפיין אותו: "הוא היה כאן לפניך, ויהיה כאן גם אחריך! עצים לא מורידים!" והמשיך להסביר לי בידענות רבה, על כל מיני כבישים וכיכרות בכל "ההתיישבות העובדת" כולה, שהוזזו כדי לא לפגוע בעצים.

כל מי שהכיר את אבא שלי, את הטון הזה, ואת היחס של ילידי הכפר לעצים, בוודאי מחייך קלות בהבנה, וחושב בליבו, "מה היא חשבה לה, שאפשר להוריד סתם כך עץ, ועוד תות?" הרי התותים הם חלק משמעותי מנוף הכפר.

עם הכתיבה נזכרתי שאחד הספרים האהובים עלי בילדותי היה: "דינה ותעלוליה" של הסופר והחלוץ המקומי צבי ליבנה-ליברמן, שאף חתם לי על עותק של הספר, בו מסופר על הילדה דינה. חלק מעלילותיה של דינה השובבה קשורות לעץ התות, וכשהייתי קוראת בספר כילדה, הרגשתי הזדהות עמוקה עם הדמות, מדמיינת את עצמי במקומה, רק תחת עץ התות של אחת המשפחות בשכונה בה גדלתי. את אותה דינה, דינקה אני אוהבת גם כיום, וגם ממנה שמעתי בהזדמנות על עץ התות שבחצר שלנו, שזכתה לשחק תחתיו בילדותה, כמו גם משכנים וחברים, על ימי תפארתו כשנופו היה רחב ויפה והוא הצל על כל הרחבה עד לרפת, ושאת כל מיון פירות הקיץ שנקטפו במטעים היו עושים תחתיו.

האמת, שבעניין הזה אבא צדק. (אני לא אומרת את זה על הרבה דברים) הוא עצמו לא כאן כבר יותר מעשרים שנה. אנחנו כאן במשק כמעט ארבעים שנה וכבר חגגנו את יום הולדתנו השישים, גיל שלא דמיינתי שמגיעים אליו בכלל.  והעץ? גם הוא כאן. עם השנים אף פיתח באופן מפתיע ענף אחד עם תותים לבנים טעימים.

במהלך השנים שאנחנו פה, אנחנו גוזמים לו באופן קבוע את הנוף שמצל על החצר ועל המכוניות שלנו שעומדות תחתיו.

ואז, לפני כשבועיים, יצא לו השכם ביום שישי בשמונה בבוקר, זאב אישי האמריקאי, בעל הממון, להצטלם לכבוד "סרט המתנדבים", בו נטלו חלק כל המתנדבים בכפר, בעוד אני, הילידה בעלת הייחוס וזכות האבות מנמנמת במיטתי. כאשר שב שאל אותי: "ראית מה קרה לתות?" מה קרה לתות חשבתי בליבי? מנסה להתעורר מעוד חלום. מה כבר יכול לקרות לו? הרי הוא היה כאן לפנינו, ויהיה מן הסתם גם אחרינו.

מיהרתי והצצתי מחלון המטבח, וראיתי את אחד מענפיו המרכזיים שבור, נפול ומכסה את החצר כולה. יצאנו והסתובבנו סביבו עם השכנים, ושוב העלינו זיכרונות על ימי תפארו שפארו את החצר כולה. לאחר עוד כיומיים הגיע הכורת ,שלא כרת את העץ כולו, אלא גזם וקצץ את הענפים השבורים. התות הזקן זקף שוב את ראשו בגאווה, כמחייך ואומר: "אל תדאגו, אני כאן, יציב מאי פעם". אני מניחה שהוא מחכה שנתלה על אחד מענפיו את הנדנדה לנכדתנו הקטנה, כדי להצל ולגונן עליה כאשר תשחק אתנו תחתיו.

ובינתיים, אגב נדנוד הנדנדה או משחק בארגז החול, אנחנו נתבונן אחד על השני תוך הבנה ותפילה שביחד נזדקן תחת עץ התות.

והנה מתווסף לו כאן הסוף הלא סופי, של קיץ 2022.

אתם מבינים, עברו להן רק שלוש שנים מאז שכתבתי את הפוסט המקורי, והנה לא רק שעברנו את תקופת הקורונה שהפכה את כל סדרי העולם, אלא שנכדתי בת הארבע היא כיום דור חמישי בחצר ובכפר שחוגג בקיץ הזה את שנתו המאה ואחת, שגם בו, כל- כך הרבה השתנה בשנים האחרונות, בטח ובטח שבתחומי הדיור והנדל"ן.  אין ספק שהבית על עץ התות, שבונים לה בימים אלו אבא שלה וסבא שלה מהצד השני, הוסיף עוד ביטוי משובח ומלא כיווני אויר ומעוף לקשת ההגדרות בתחום הבנייה וההתיישבות הנהוגות כיום בכפר: משק ישן, משק חדש, חצי דונם, מתיישבים, שוכרים, בונים והחשוב והירוק מכולם, בעלי בתי עץ על העצים!

ממש קשה לי להגיד את זה, אבל אבא, מסתבר שבזה צדקת! עצים לא כורתים, הם היו כאן לפנינו, ויהיו כאן כפי הנראה גם אחרינו.

התמונות:

המפעל אותו הקימו סבא סול ואחיו בלוס אנג'לס FRIEDMAN BAG COMPANY התצלום מתוך פוסט של אחת מבנות הדוד של סבתא, סנדרה סלין.

כריכת הספר "דינה ותעלוליה" של צבי ליברמן. התמונה לקוחה מתוך האתר של "בוקספר". יצא בשנת 1953 בהוצאת קרית ספר, האיור של אילזה קנטור

תמונות שונות מחיי העץ בחצר, כולל המשטח עליו ייבנה הבית, והמרפסת בצורת לב תחתיה יעמדו בתור הנסיכים, ויבקשו את ידה של הנסיכה (השבוע עשינו תרגול, כשהיא הנסיכה ואני בתפקיד הנסיך הכורע ברך…)

הפוסט מחדש ומביא קטעים מתוך פוסט מקורי שלי שהועלה ב"סלונה" ב 6.8.19, תחת אותו שם "תחת עץ התות"