הגיבורים האמיתיים (יום הגיבורים)

נכתב ע״י מירב גולדוין

למרות שהפוסט הפעם עוסק בגיבורים, אלו לא הגיבורים שאתם חושבים, אלא דווקא הגיבורים שבדרך כלל עליהם לא מדברים, ואין כוונתי לאנשי הצללים. הסתקרנתם? כנסו וקראו.
IMG_20190705_103610

בשבוע החולף, צפיתי בוודאי כמו רבים מכם, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" על אותו איש שב"כ, מאותה יחידה, שפעל כדי לסכל את פיגועי טרור המתאבדים רגע לפני התרחשותם. "פצצות מתקתקות" שתקתוקן מתקתק חזק מאוד. הדבר החזק ביותר איתו נשארתי מהתוכנית, הוא הרגע בו הוא מספר איך בדרכו חזרה מליל הסדר בבית הוריו, הוא מקבל התראה, ומאותה שנייה כל כולו בתוך המשימה. הוא סיפר כיצד השתנה באחת מהאב המוכר לילדיו והפך לחדור משימה, משאיר אותם בתחנת הדלק בג'סר-א-זרקא ושועט לדרכו. אני בטוחה שמפקדיו דאגו להסיע את משפחתו הביתה בכבוד ובנוחות, אבל אני נשארתי שם איתם, עוד הרבה זמן.

הצירוף של הראיון עם רוני אלשייך אצל רפי רשף ב"אינטימי", מיד לאחר אותה תוכנית, בתוספת הפוסט שכתבתי על רם בן-ברק בשבוע החולף, גרמו לי לחשוב ולהרהר במהלך השבוע על בני המשפחה של אותם אנשים, שמשלמים מחיר לא קל על עיסוקו של אב המשפחה, או במקרים אחרים, האם.

רם סיפר שהקפיד תמיד לשתף את רעייתו, גם כשהיה אסור, מתוך הבנה כי הוא חייב לפרוק את מה שעובר עליו עם מישהו אמין וקרוב, נורמה שהכניס בהמשך לארגון כולו. אלשייך דיבר על הצער שהוא חש כיום, על שלא שיתף את אשתו יותר בעבר.  

כשדיבר על ילדיו, אמר אלשייך שהגננת של בנו קראה לו לשיחה, בה נודע לו ממנה שהבן חושב שהוא כבאי, וזאת מההסבר שנתן הילד לעצמו להצדיק את העובדה שהאב נוסע בשבת.

ילדים, תמיד משלמים מחיר עבר מה שעושים, או לא עושים הוריהם, אבל זה חתיכת מחיר. אני יודעת שיש מי מכם שכבר יגיד לי: "את יודעת איזה משכורות הם מרוויחים?" או: "את יודעת אילו תנאי פנסיה יש להם?" לא, אני לא יודעת, זה גם לא ממש מעניין אותי. אני רק יודעת שאני בטוחה שהילדים משלמים מחיר לא קל.

באותה תוכנית של "עובדה", הוזכר גם הפיגוע שהתרחש בקיבוץ מצר, ולא יכולתי שלא להיזכר בחברתי המתגוררת באותו קיבוץ, מנסה להשתיק ולהרגיע את ילדיה הגיבורים לא פחות לאורך כל אותו לילה מתוח על רצפת חדר השינה שבביתם.

חברה אחרת אותה הכרתי בשנות ילדותי המאוחרות, היא אופיר. אביה, זוריק לב ז"ל היה מפקד בסיס חיל- האוויר ברמת -דוד. אחת לכמה שנים, אנחנו נפגשות בנסיבות חברתיות כאלו ואחרות. בפעם האחרונה כשנפגשנו היא הזכירה לי כיצד בעצם הכרנו. כאשר אביה קיבל את הפיקוד על הבסיס, והמשפחה על ששת ילדיה עברה להתגורר ב"שיכון המשפחות" היא היתה בכיתה ה'. באותם שנים, ילדי "הבסיס" למדו בבית- הספר היסודי בנהלל, וגם השתלבו בפעילות תנועת הנוער המקומית, שפעולותיה, כמו במושבים אחרים, היו מתקיימות ביום שישי בערב. באחת הפעמים כאשר סיימנו את הפעולה, והמשכנו לשחק במרכז הכפר, מיקי חברתי ואני, שעמדנו על הכביש הראשי, הבחנו במכונית אמריקאית שחורה וארוכה, שהתקדמה לאט לעברנו, ונעצרה על ידנו. מאחורי ההגה ישב גבר מחייך שפתח את החלון ופתח איתנו בשיחה. את המשך הסיפור, או את תחילתו השלימה לי אופיר לאחרונה. בתחילת אותו ערב, בביתם החדש ש"בשיכון המשפחות" אמרה אופיר בטון עצוב השמור ל"ילדי הבסיסים", שעברו כל פעם בעקבות שירותו של האב למקום אחר, להוריה: "אין לי כאן חברות, ובטח לא יהיו לי!" אביה, זוריק, לא התבלבל, הכניס אותה למכוניתו פתח בנסיעה והגיע למרכז נהלל, שם עצר על ידנו, ושאל אותנו יפה איך קוראים לנו, באיזו כיתה אנחנו, והאם אנחנו רוצות להכיר חברה חדשה. ברור שאמרנו "כן", וכך יצאה אופיר שהיתה צעירה מאיתנו בשנה מהוססת מהרכב והצטרפה אלינו כדי להכיר את כולם. כשבא לאחר כשעה לאסוף אותה, אמר לה בחיוכו הכובש והבוטח :" את רואה, אמרתי לך שתהיינה לך חברות חדשות".

בבגרותי, כאמא צעירה, נטלתי חלק בחבורת בנות שהיתה יושבת מידי פעם במסעדה או בבית קפה, חוגגת ימי הולדת, ומדברת על הילדים שגידלנו במקביל, שהושארו באותו ערב להשגחת האבות. באותה חבורה  היתה גם קצינה ששירתה בחיל- האוויר. היא שיתפה אותנו בעובדה שמסלול קידומה אינו מתקדם כפי שיכול היה להתקדם, משום שהיא מסרבת להעתיק את מגורי משפחתה מהעמק למרכז הארץ. היא הוסיפה ואמרה שבגיל בו היה אז בנה הבכור, היא הכירה את בן-זוגה שהפך לימים לבעלה ואבי ילדיה, ולכן היא לא רואה כיצד היא "תולשת" את ילדיה מחבריהם, עם כל רצונה להתקדם בשירות.

אבל לא רק "ילדי בסיסים" ובנים של מי שבחרו בקריירה צבאית או ביטחונית משלמים מחיר על תפקידי הוריהם. תקופת "האינתיפאדה הראשונה" החלה כאשר הריתי את בתי השנייה. אישי, שהיה מ"פ בגדוד שריון, עשה אז אינסוף ימי מילואים שהוגדרו כ"התנדבות" אבל היו סוג של חובה.  כשחגגה הילדה שש, אמרתי לו: "איך שלא נחשב את זה, שנה מחייה לא היית בבית". אחותה הבוגרת ממנה בשנתיים היתה עונה אוטומטית על השאלה: "איפה אבא?" בתשובה נפלאה שהמציאה, ובאורח פלא היתה גם תמיד נכונה:"במילודים" כי אבא היה או במילואים, או בלימודים.

אז מה בעצם אני מנסה להגיד, שאחרי כל הגיבורים האלו, וכל האחרים שלא הזכרתי, יש גיבורים אמיתיים, שהם הנשים והילדים. שמתנהגים בגבורה, לא מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך הכורח וזרימת החיים, או מהדוגמא האישית שמראים ההורים.

במספר אירועים צבאיים של סיכומים או תודות בהם נכחתי, יש נורמה (חדשה יחסית) של הכרת תודה פומבית לרעייה המלווה בהענקת זר פרחים. אבל אני שואלת את עצמי, מי עצר ואמר לילדים האלה, והאלה האלה: "איזה גיבורים אתם! כמה שאתם גיבורים"  

אני מציעה כמו שיש את "יום האם" או "יום המשפחה" לכונן יום מיוחד עבור כל אותם ילדים גיבורים ולקרוא לו :"יום הגיבורים" או :"יום הגיבורים החיים" או: "יום הילדים הגיבורים" ואז, האבות יצטרכו לבוא הביתה, להביא להם זר פרחים, או ממתקים, או משחקים  ולהגיד להם גם: "תודה רבה," וגם: "כמה אתם גיבורים!" אתם יודעים, בדיוק כמו ב"יום האישה" כמו שלמדנו מהעולות  ממדינות "חבר העמים", אוי לו לגבר שלא יבוא הביתה עם זר פרחים. אתם יודעים, אפשר גם להביא מתנה, או לצאת לעוגה, שוקו או גלידה, אבל לא מוכרחים.

אתם יודעים, כאחת שלומדת "ימימה" לאורך שנים, אני יודעת שאין מה לחכות להערכה חיצונית, כל אישה, פשוט צריכה לקום ולהגיד לעצמה :"איזו גיבורה אני, ממש גיבורה", כמו שאנחנו יודעות להגיד לילדים כשהם קמים ממיטת הטיפולים אצל רופא השיניים, או אחרי בדיקה, או סתם קמים ומתגברים מנפילה על הרצפה. האמת, רבות מאיתנו גם אומרות את זה לעצמן לאורך השנים, אחרת איך היינו שורדות כל השנים.

אבל הילדים, עוד צעירים, צריך ללמד אותם להגיד, אבל גם צריך לבוא ולהגיד להם. אני בטוחה שיש הורים רבים שיודעים ועושים את זה, ולא צריכים עצות ממני, אבל מה עם אלו שלא יודעים, או לרגע שוכחים?

נראה לי שקביעת היום הלאומי הזה  יכול להיות אחד התפקידים הראשונים של "ועדת השרים לענייני הסמלים והטכסים", אחרי שכבר תקום ממשלה שתתחיל לתפקד, ועד אז, אם  טרם חיבקתם עוד פעם את הילדים הצעירים שלכם, ואמרתם להם:" איזה גיבורים אתם, ממש גיבורים!" זה הזמן. אבל גם מותר ( אפילו רצוי) להגיד את זה לילדים גדולים, זאת אומרת, מבוגרים, שלא אמרו להם את זה מספיק בילדותם. ומאוד חשוב שאם אין מי שיגיד להם את זה, שיגידו את זה לעצמם, הרבה פעמים, וגם ישתכנעו.

איש השב"כ שהופיע בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין הוא אמיר גרומן מיחידת "טקילה".

רוני אלשייך כיהן כמפכ"ל המשטרה, ולפני כן כיהן בשב"כ עד לתפקיד סגן ראש הארגון.

רם בן-ברק בין יתר תפקידיו שימש כ"משנה לראש המוסד", כיום משמש כחבר כנסת מטעם "יש עתיד".

זוריק, תא"ל ארלוזור לב, ז"ל שהיה מפקד בסיס רמת -דוד, נפל עם מטוסו ונהרג במהלך מלחמת יום כיפור , היה אביה של אופיר איתן-מאיר.

שיתוף הפוסט

המשיכו לקרוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?