הג'ינג'ית הנועזת תוקפת שוב

רבים מבין קוראי הוותיקים כבר יודעים את העובדות שאני עומדת להציג בפניכם לאשורן. והחדשים מבניהם, כדאי שידעו כבר מההתחלה כמה עובדות משמעותיות ובסיסיות ביחס לבלוג ולכותבת, אחרת, הסיפור לא יהיה סיפור.

האחת-אני לא אוהבת חתולים, בלשון המעטה. הם מצידם כמובן, עושים הכל כדי לבסס את תחושתי הכנה, האובייקטיבית והצודקת ביחס אליהם, ולגבות אותה בראיות ועובדות מוצקות.

השנייה-מבין החתולים, משום מה, החתולות הג'ינג'יות (שם גנרי) רואות בי מטרה לחינוך מחדש, או בניסוח מדויק יותר, מעמידות אותי שוב ושוב בניסיונות מניסיונות שונים, כפי שתבינו אם רק תקראו את הפוסט הזה עד סופו.

העובדה השלישית שחשוב שתדעו היום, וגם היא לא חדשה, שהפוסטים שלי, באורח פלא, פעמים רבות כותבים את עצמם. הפוסט הספציפי הזה ממש כתב את עצמו הלכה למעשה, בעודי יושבת מול מסך המחשב שלי השכם בבוקרה של השבת האחרונה,  וכותבת סיפור עבר סנטימנטלי ונרגש. אם תרצו ,אנסח את זה בשפה מעט רוחנית, למרות ששום רוח לא היתה שם, אלא בעיקר כמה צלצולים. ההבנה שלי היא הנובעת מכך היא אחת, שוב הגינג'ית (שם גנרי) חושבת שיש לה את הזכות לא רק לנהל את חיי, אלא גם לכוון את כתיבתי ולשלוט בה.

אז אם צלחתם את הפתיח, ואתם עדיין ממשיכים איתי, אספר לכם סיפור. כידוע לכל אני מתגוררת בכפר, וחתולים וחתולות הם חלק ממנו. אוסיף ואומר שאפילו חלק שאני מקבלת בהכנעה את חשיבותו, שכן הם טובים מאוד למערכת היחסים המתמשכת עם העכברים והנחשים שגם הם דרי קבע במרחב הכפרי. כשיש חתול בחצר, אומרת האגדה, אין נחשים. ברור לכם שגם זו עובדה שאין לי עניין להעמיד למחקר או לניסיון. אני מסתפקת בעובדה שאני תמיד מוקפת בשכנים חביבים מהסוג שאוהב חתולים, מאכיל ומטפח אותם. אני מצידי מהנהנת אליהם בנימוס בעוברי מולם בשביל. כשאחד מהם מנסה בנימוס חתולי מתפנק לבדוק מה יש אצלי בצלחות, כאשר אנחנו יושבים על ה"דק" לארוחה משפחתית, או סתם לקפה, אני לא מאבדת את נימוסיי הטובים ועושה להם "קישטה" אלגנטי, שהם בדרך כלל מבינים.

הבעיה היחידה היא שדו- הקיום שהושג, מופר מידי פעם בדמותה של חתולה ג'ינג'ית (שם גנרי) שמפרה את השקט השלווה ואת הכללים. הג'ינג'יות, כמעט כמו הפרייארים לא מתות, הן רק מתחלפות. ואם יורשה לי כצופה וכקורבן, גם משפרות את הטקטיקות והשיטות.

כבר כתבתי בעבר על אותה ג'ינג'ית נועזת, שלאחר מספר הסתננויות שהיו כפי הנראה שלבים מקדימים בבדיקת היכולת והגבולות,  זינקה באופן וירטואוזי  אל מיטתי לאחר ריצה מהירה בתוך ביתי, אליו פרצה בכוחות עצמה מדלת הרשת בין  הסלון ל"דק", פספסה במזל את גופי שהתעורר משנת- צהריים, קפצה אל גב המיטה, פתחה במו ידיה/רגליה את רשת החלון שמעליה, ונסה החוצה בדהרה משאירה אותי ללא אויר בגוף. (לרגע הרגשתי במהלך הכתיבה כאילו נכנסה בי שפתו המליצית והרהוטה של שדרן הכדורגל, זוהייר בהלול).

תראו, גם אני לא פרייארית, והלקחים הוסקו והופקו מיד. כדי שהתקפה כזו מחוץ, וכפי שהבנתם גם מבית, לא תשנה הונחו על מסילותיהם של כל חלונות ודלתות ההזזה , לייסטים שמונעים תזוזה.  מה שמיד הוביל למאבקים בתוך הבית, העוזרת (שם גנרי, ולא ג'ינג'י) לא אהבה את זה, בלשון המעטה. זה מפריע לה מאוד להזיז את החלון לטובת הניקיון. כמעט כמו חתולים, גם עוזרות התחלפו, אבל המאבק על הלייסט לא תם. הן מתלוננות, ואחר- כך מוציאות, ואישי היקר משיבם למקומם. אבל אתם יודעים איך זה, בכל תוכנית הגנה יש פרצות, והשגרה עושה לכוננות שמות, וג'ינג'ית חדשה שבה לשכונה, עושה בביתנו כבתוך ביתה.

אם אודה על האמת, לא רק אותי היא בודקת. שכנה אחרת נשרטה על ידה, כאשר היא ניסתה לגרש אותה, ואז כדרכם של חתולים היא כמובן נעלמה. וכך מצאנו את עצמנו מחפשות אותה, ותרות בשעות הזויות אחר דמותה.  לשמחת כולם, בשתיים בלילה של היום האחרון לפני שהיא היתה אמורה להתחיל לקבל את החיסון כנגד כלבת (לא החתולה, השכנה), היא הפציעה מייללת בחלונה. וכמו שאמרה השכנה (לא החתולה) :" מעולם לא האמנתי שכל כך אשמח לראות אותה בחלוני".

אחרי שנערכו ברורים מקיפים, והובהר מעל לכל ספק שהיא לא של אף אחד מהשכנים, הוחלט על החרפת הצעדים כלפיה, ונקיטת מדיניות של אי הכלה, וגם אי האכלה, אבל היא נאמנה לחתוליותה, המשיכה בשלה.

באחת השבתות, כשהזאב-אישי, ואני ישבנו בחדר העבודה, שמענו קולות מכיוון המטבח. בהתחלה שמחנו, חשבנו שהנה הגיע גמד מסיפור אחר, והוא מחסל את הכיור, ומכניס למדיח את נגלת הכלים האחרונה. כשהתעשתנו, ונזכרנו שגמדים טובים יש רק באגדות, ואילו חתולות ג'ינג'יות פולשניות ונועזות קיימות, הוא הלך בוטח למטבח, והניס את החתולה, שניצלה סדק בחומת האבטחה, ונכנסה מדלת הסלון, ועשתה במטבח שלי כבתוך שלה.

ואז, בשבת האחרונה, בשעת בוקר מוקדמת, כשכל בני המשפחה מנמנמים להם חרש במיטותיהם, התיישבתי בשקט בחדר העבודה אל מול מסך המחשב, והתחלתי להקליד פוסט נוסטלגי משתפך, ולפתע שמעתי קולות של בוקה ומבולקה עולים מהמטבח שלי. "אין ברירה" אמרתי לעצמי, ניתקת מההקלדה ומחוט המחשב, "המציאות קוראת לך", או ליתר דיוק, החתולה. אתם בטח מחזיקים ממני איזו גיבורה, או מצפים לשמוע איזה סיפור גבורה. אבל אני לא התבלבלתי,  ומייד התחלתי לצעוק: "זאב, זאב" שלהזכירכם במרבית המקרים אצלי, זה מצליח וזאב בא. הפעם חשתי כאב קל להעיר אותו מנמנום מתפנק של שבת בבוקר, אבל מה לא עושים מול התקפה של ג'ינג'ית נחושה? הוא קם, ואני מלמלתי לעברו: "זה שוב היא" שומעת את קולות ההתנפצות וההתרוצצות. הוא התעשת, הזדקף והתחיל לצעוד במסדרון, ואני מתחבאת מאחורי גבו הרחב, מתגנבת דרוכה בעקבותיו, ונזכרת מחויכת בסיפור שסיפרה לי חברה, ששמה כמובן שמור במערכת, איך באחת מהתקפות הפתע של הג'ינג'ית (שם גנרי) הקודמת, שהפעילה בביתם באישון לילה את האזעקה, היא ובעלה החלו יורדים חרש במדרגות ביתם, הוא חמוש באקדח שלוף, והיא באלת בייסבול לקראת העימות עם הפורץ האלים, שהסתבר בדמותה. נכונה אלי קרב, צעדתי במסדרון הקצר, לוחשת תפילות ומתכננת תחבולות אל המטבח השרוי בעלטת לילה של תריסים מוגפים כשרק קרן אור קטנה מפציעה בו, ואין שום חתולה! , לא ג'ינג'ית ולא אחרת, ואילו הקולות, מעשה שטן, נמשכים. בעוד הוא התעמק בכיור, מעודדת ומבוהלת הצצתי אל חדר הכביסה הסמוך, גם שם היא איננה, והקולות לא פוסקים.

יש לכם תחושה שאיבדתי את זה? אחרי הכל, אומרים שזה מתחיל כששומעים קולות. אבל היינו שניים, ושנינו שמענו. היישרנו משתאים מבט זה אל זו, ואז לרגע עלה מעט ריח של שרוף באפינו, עד שהספקתי להרהר שמא הג'ינג'ית התוקפנית אולי גם שמה עוגה בתנור, התגנבה לה בלאט אחת מבנות המשפחה (בלי שמות, בשבת האחרונה מספר רב של בני ובנות משפחה ישנו בבית) מנומנמת קמעא, ואמרה מבוהלת: "אוי, הביצים שלי".  כן, הביצים הרכות שתיכננו שיהפכו לקשות שהונחו בסיר רחב ומלא במים על האינדוקציה, לקראת טיול מתוכנן בהמשך היום, התבשלו יתר על המידה, היא שקעה שוב בשינה מתוקה, המים התאדו, והביצים החלו לקפוץ להתפוצץ ולהיחבט בסיר בקול רעש ושאון.

והעיקר שאני מתנפלת על חתולות ג'ינג'יות (שם גנרי) תמימות וחסרות ישע.

אז תקשיבו עד הסוף. מרגע שהחלטתי שעל הג'נג'ית (שם גנרי) והמאבק ההרואי  אכתוב את הסיפור השבוע, אני מנסה לצלם אותה. אבל אתם יודעים איך זה חתולים, כמה שאני רוצה, ככה היא נעלמת. והנה, בוקר אחד כאשר יצאתי מפתח הבית, היא נעמדה מולי ואני מולה. ניסיתי לצלם, אבל היא נבהלה, וחמקה למקום מפלט שכפי הנראה חביב עליה מאוד, ואותי מטריף. אל מתחת ליחידת המזגן שממוקמת צמוד לקיר בין חלונות חדר השינה וחדר העבודה שלי. עכשיו הבנתי עוד תעלומה. במשך שעות רבות במהלך הימים והלילות, אני שומעת את היללות שלה, כשאני מרימה את העיניים או  אפילו קמה ומתבוננת החוצה מבעד החלון, אני לא רואה שום חתולה. ואני כבר באמת חשבתי שהתחלתי לשמוע קולות….

אז מה המסקנה?  אל תזלזלו בקולות שאתם שומעים, ולא חלילה ביריבים נועזים בדמותן של חתולות ג'ינג'יות, חובבות מטבחים.

היא אולי נראית לכם תמימה וקטנה בצילומים, אבל היא לא!