המרתף

אני כותבת את הפוסט הזה ברגשות מעורבים, מברכת ומודה על היש, ומבכה בעיקר את הימים שלא ישובו עוד, תקופת הנעורים.

אתם יודעים, אומרים  שכשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת. נראה לי שהפעם הדלת הספציפית שנסגרה, פתחה לי לא רק את הזיכרונות, אלא פתחה לי באחת את הדלת לגיל השלישי , אם אוסיף לזה את העובדה שהבירוקרטיה זיכתה אותי  לא מזמן בתעודת "אזרחית ותיקה", כל מה שנשאר לי לברר זה בעצם אם בבית- העם המתחדש בנהלל, בתקוה שישובו ויוקרנו בו סרטים, יינתנו גם הנחות ל"אזרחים ותיקים". אז אולי אוכל להזמין בכרטיס מוזל זוגי את אישי לסרט, ונרגיש שוב, ולו לרגע את חדוות הנעורים. ועכשיו, אחרי הפתיחה המעט דרמטית הזו, אניח לפניכם בנחת את העובדות, כדי שתבינו במה דברים אמורים.

במסגרת חגיגות המאה לנהלל, זכינו לאירוע משמעותי ביותר, והוא שיפוצו ושיקומו של בית- העם היפה והישן שניצב במרכז הכפר. אל תשאלו אותי :"בן כמה הוא?", את זה תשאלו את ההיסטוריונים והארכיונאים, או את גוזרי הסרטים ומשרטטי השרטוטים. אני בטוחה שהם יתנו לכם תשובות ברורות מגובות במסמכים, תאריכים, תוכניות ותמונות.

לא שאין לי רגש וקרבה להיסטוריה, אלא שהפעם אני בוחרת להביא את הזווית המיוחדת שלי, שמתבססת על המון ידע אישי, תחושתי. אם בכל זאת תתעקשו ותשאלו: "אבל בן כמה הוא?" אשיב לכם ככה: "מהיום שאני זוכרת את עצמי הוא תמיד ניצב שם, ועכשיו אני כבר "אזרחית ותיקה". אם תנסו לשאול אותי:" אז מה כל-כך מיוחד בו?", לא תגררו אותי לאמירה הכמעט אוטומטית היוצאת מפיו של כל נהללי בעבר, בהווה ואולי בעתיד, שחנה רובינא בכבודה ובעצמה שיחקה על במתו, כשתיאטרון "הבימה" עוד היה מגיע מתוך כבוד להציג בפני חלוצי העמק, והשחקנים היו מתארחים לארוחה ולינה בבתי החברים. היא, רובינא , כנראה כבר לא תשוב, למרות שהשיפוץ שנחשף לעין כל בימים האחרונים, נראה מבטיח מאוד. לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי, רבות ממסיבות בית -הספר היסודי והכפר נערכו בו, ובו גם הוקרנו הסרטים, אבל גם זה כבר היה לפני עשרות שנים.

לפני מספר שנים כתבתי פוסט שמתאר את חווית הצפייה בסרט בבית- העם בנהלל, ואתם מוזמנים לשוב ולקרוא בו.(לקריאה לחצו על הקישור)

הפעם בחרתי לספר על המרתף של בית- העם, ואולי נגיע לאט, גם לאותה דלת עליה דיברתי בראשית דבריי. גם כאן, יכולתי להפליג בשבחיו, ולספר איך נבנה ותוכנן כדי לאפשר הגנה על האוכלוסייה אם חלילה יותקף הכפר, אבל אמרתי לכם מראש, גם את זה יעשו בשמחה ההיסטוריונים. אני מספרת על המרתף מזווית שונה לחלוטין. ואם אני מדברת על זווית, בואו ואסביר לכם איזו זווית, והפעם זווית צילום בכלל, הוציאה ממני את הפוסט הזה.

כשהחלו לפני מספר חודשים עבודות השיפוץ סביב בית- העם, הוקף המבנה בגדר פח אטומה שלא אפשרה לראות מה מתרחש בפנים. הבנאים עבדו, המשפצים שיפצו ולפני כשבועיים לערך הוסרה הגדר. כשעברנו לידו באחד הערבים, וראיתיו מואר באור יקרות, נשימתי נעתקה. זאב אישי, שלא גדל כאן, ראה שאני מוצפת התרגשות נוכח המבנה היפה שעורר בי זיכרונות רבים.

אני מניחה שהייתי עוברת על זה ככה, כי מה בעצם אני עוד יכולה להוסיף? (וכאמור, כבר כתבתי בעבר פוסט מעמיק ומפורט על הנושא) אבל באחד מימי השבוע הזדמנו אל פינת המיחזור שנמצאת סמוך לבית -העם, ומאחוריו. בעודי משליכה בזה אחר זה מספר בקבוקי פלסטיק למיכל, הבחנתי בדלת הברזל הרחבה והגבוהה, הממוקמת במרכז המבנה בגב הבמה. הדלת שאנחנו כילדים היינו פותחים בתנופה רחבה אחת לשבוע, שומעים את לוחותיה נחבטים בקיר הבטון של המבנה, כאשר היינו רוקדים בחוג ריקודי- העם על במת העץ של האולם, עם רותי המרקידה היפה, ורמי הטרקטוריסט ביום והאקורדיוניסט בערב, שהיה מנמנם חליפות על האקורדיון, כדי שייכנס קצת אוויר נקי. סיפרו לנו שבימיו היפים והנשכחים של בית -העם, משאיות התפאורה והתלבושות היו מגיעות עד אליה ופורקות את מטענן.

המבט שלי המשיך ונדד עוד קצת, למטה אל חלונות המרתף. למרות שהייתי די רחוקה, והחלונות היו סגורים, כפי שגילתי בהמשך, מחפשת זווית צילום, עלה באפי באחת הריח של המרתף. אתם בטח תשאלו: "איזה ריח היה בו?" ואת זה, לא אשאיר להיסטוריונים, אני אשמח לספר לכם.

מרתף בית- העם, או כמו שכונה "המרתף", היה לאורך שנים מועדון הנוער של הכפר. לפחות מהיום בו אני מכירה את עצמי, הנפש כמהה להיכנס ולהשתייך אליו ואל "הנוער" ,גם מתוך ידיעה ברורה שנאלץ לשלם את המחיר הכבד של טקס הכניסה ואני לא מתכוונת דרך הדלת. אם נדייק אני מדברת על טכס חניכה, או אם אדייק יותר, טקס ההטבלה, או נדייק קצת יותר ההטבעה, שנערכה בחוף הכנרת על ידי הבוגרים (הכתה שלי באופן חריג וייחודי הוטבלה בחוף טנטורה, מה שרק הוסיף וזרה עוד מלח על הפצעים והדמעות). אבל בואו לא נברח מהריח.

היה במרתף מעין דלפק שבצידו הפנימי שימש כארון עם מדפי עץ. אם תשאלו אותי:" ממתי הוא היה שם?", אני לא חושבת שבימי רובינא, כי משטחו העליון היה מפורמייקה מודרנית, כתומה. אבל בטח מהיום שאני זוכרת את עצמי. המדפים הללו הכילו באופן קבוע תערובת דביקה של שאריות סוכר וקפה, ומעט גללי עכברים, שמעולם לא הצליחו לנקות אותה, וזה הריח הקבוע שעמד בחלל המרתף. בנוסף עמד בו תמיד גם ניחוח סמיך של אבק שנשר מהבמה, עליה היינו רוקדים את ריקודי- העם. כל "צעד תימני", או אפילו ,בואו נודה על האמת בשל מוצאנו, פולני, היה מעלה ענני אבק לחלל האולם. ובהמשך ירד למטה אל רצפת המרתף, שהיתה תמיד מאובקת. חלל המרתף היה תמיד כהה ואפלולי, גם כשהדלקנו את כל נורות החשמל.

לעיתים גם נכלאו בו ריחות תחנת הדלק המקומית הקטנה הסמוכה , ניחוחות ההתנעה של טרקטור כיסוח הדשא של עמנואל הגנן, שנבנה לו מחסן צמוד לדופן המבנה, שלא לדבר על הריחות ממכון התערובת ושאר כל הטובין שהצטברו במרכז הכפר: שקים עם אוריאה, זרעים או סתם קליפות סחוטות של תפוזים לפרות.

בדופן המרתף לכיוון האולם, היו ארונות שהשתרעו לאורך הבמה ומתחתיה שהכילו את מרבית ציוד המחנאות של הנוער, כמו "כלב גז", סירים ענקיים, מצקות ,תרוודים ו"ברוסים" בודדים. מחלקם ניתן היה להגיע אל קדמת הבמה. חברים, "הבימה" שיחקה אצלנו, לא להקת חובבים מקומית קטנה. היו שם כבלי חשמל ובסיסים לתאורה, ואולי בכלל הלחשן ישב לו שם בתקופת רובינא.

במרתף היו גם שני גרמי מדרגות. האחד, מעץ, הוביל מהמרתף אל הבמה, היתה בסופו דלת עץ אופקית שהתרוממה כלפי ירכתי הבמה. כמה עלינו וירדנו בהם כילדים, עד שיום אחד הדלת נאטמה. המדרגות הנוספות היו מבטון והן הובילו לרחבת הכניסה. שם עמדה הדלת שעליה אני רוצה לספר היום.  משמאל לדלת היו שני תאי שירותים, שגם את ריחם אני זוכרת, אבל לא אזכיר. רק תחשבו מי לא השתמש בהם? קלצ'קין, מסקין, ברטונוב ונוער נהלל.

מדלת הכניסה היינו נכנסים בנעורינו אל המרתף. נרגשים, מגונדרים, מאוהבים, מאוכזבים, מקווים והנה, נודדים להם המצלמה, המבט והמחשבות, ואני רואה שבמקום בו פעם עמדה הדלת, אין דלת. לבני הדור שלי, הכי פשוט להסביר את זה כך: בצד של האין מנוע, היה מנוע. בוודאי שהיתה דלת, מה זאת אומרת?  

התקרבתי כדי לצלם את האין דלת, רכנתי לנסות לראות אולי מבעד לחלונות הזכוכית שהותקנו עם השיפוץ אצליח להריח את ריח הנעורים, המסיבות, המפגשים, הדיבורים, השירים, ההתאהבויות, הסלואים הצמודים. אפילו את ריח מנועי הטרקטורים שעמדו בחוץ, או את מנועי הטוסטוסים, ה"ההונדות" (היו גם "ג'ילרות") שהיו עומדים מעל החלון, על הרגלית, מונעים. כלום!  טוב ואם אתם ממש מתעקשים, בכל זאת, נהלל, שיחות על ערכים, גם הן נעלמו.

אני לא יודעת אם כאשר סתמו את הפתח והתקינו את האין דלת הזו, לטובת מבנה שירותים לאולם עצמו, שכל מי מאתנו, שיצא בילדותו בלית ברירה באמצע סרט לעשות פיפי תחת השיחים, עד כמה הם היו נחוצים. הם ידעו שהם כולאים את הכל בפנים. אני מעריכה שבמשך כל השנים בהן עמד המבנה נטוש והחליף ייעודים שחררו קצת את הניחוחות .אם תשאלו אותי: "אז כמה שנים הוא כבר לא המועדון של הנוער?" אגיד לכם שלפחות כבר ארבעים שנים.

אז עכשיו, אל תשאלו אותי:" מה יהיה אם רובינא תרצה לשוב לבית העם בנהלל?" היא לא תשוב, כמעט כמו גל (מישהו יודע על מי נכתב השיר ההוא ועל ידי מי?) יש אולם הצגות נפלא ביפעת. אבל מה יהיה, אם אנחנו "נוער נהלל" נרצה, ולו לרגע לשחזר את נעורינו במרתף בית העם?

ככה זה, נסגרה לי דלת המרתף, אבל נפתחה לי הדלת לתעריף מוזל של "אזרחית ותיקה" בסרטים. עכשיו רק נשארת השאלה מתי ישובו ויקרינו סרטים בבית -העם בנהלל, ואני מזכירה לכם, זה "מקומות שמורים" הכיתה שלנו יושבת בצד ימין של האולם מכיוון הכניסה, מעל המעבר של הדלת האמצעית.

אין ספק שאני פתחתי לכם קוראיי, דלת לנעוריי בנהלל.