סיפור על טבעות נישואין, שלו, ושלה. או בעצם, שלי ושלו. סיפור עם חיוך, בתוך מציאות עצובה. נישואין ופציעה במהלך מלחמת לבנון הראשונה וטבעת נישואין שהתגלגלה לגורלה. הסוף טוב
לפני מספר שבועות, עלתה לרשת תמונה של טבעת נישואים שנמצאה בים על ידי איש ישר לב, המחפש את בעלי הטבעת, ששמותיהם ותאריך נישואיהם חקוקים על דופנה הפנימית. בקשתו של המוצא הישר בפוסט שכתב, היתה לשתף כמה שיותר, כדי לאפשר להם למצוא את הטבעת. אינני יודעת איך נגמר הסיפור הזה. האם נמצאו הבעלים ? האם אכן איבדו אותה והצטערו צער רב, כמו שמתבקש מסוף טוב ורומנטי? או אולי בכלל נזרקה לים מתוך כוונה רבה, ומתוך רצון לשכוח נישואים כושלים או כואבים? ואולי, לעולם לא נדע.
מה שהפתיע אותי בסיפור, היתה המהירות הכמעט אוטומטית בה שיתפתי את הפוסט והתמונה. מעטים המקרים שאני משתפת ב"פייסבוק" . בדרך כלל, אני עושה "לייק", מחמיאה, מברכת, מתרגשת, אבל לא משתפת. עצרתי לאחר מעשה, ושאלתי את עצמי, למה בעצם שיתפת? מה יש לך עם טבעת נישואים? מרגע ששאלתי את עצמי את השאלה, התשובה לא אחרה לבוא.
לפני די הרבה שנים, אבדה טבעת הנישואים שלי. היות שזה התרחש כמה שבועות לפני יום הנישואים שלנו, והבנו שלא תימצא האבידה, נסענו לעיר הגדולה עפולה, והתחדשתי בטבעת עוד יותר יפה אפילו. כמו שאמרתי לבעלי, ובעיקר לעצמי : "זה סך הכל חפצים". הטבעת האבודה היתה חלקה ופשוטה, לא היה בה שום ייחוד, למעט שהיתה זהה בצורה (ולא בהיקף) , לטבעת של בעלי, ושתיהן נקנו באחת מהחנויות בשדרה בעפולה, באחת מיציאותיו הביתה של חתני לעתיד מן המלחמה בלבנון (מלחמת לבנון הראשונה) .
בחג השבועות הכרזנו על רצוננו להינשא, וקבענו מועד לנישואים, ובמקביל פרצה לה המלחמה, וכך את כל ההכנות לקראתה עשיתי כמעט לבד, מחכה ליציאותיו המעטות מקו החזית כדי לקדם מהלכים הכרחיים כמו קניית טבעות ופגישה עם הרב.
אבל לא על הטבעת שלי אני רוצה לספר, אלא דווקא על שלו. נישאנו לקראת סוף אוגוסט, הוא קיבל חופשה של שבועיים, שהספקנו בה לא מעט. לסיים את ההכנות לחתונה שנערכה בחצר בית הורי, להתחתן בנוכחות חיילי הפלוגה שהגיעו באוטובוס של הגדוד מלבנון, להעביר את כל חפצי לחדרנו בקיבוץ, לצאת ל"ירח דבש" קצר, ואני אף התחלתי לעבוד ולחיות בקיבוץ. אחרי שבועיים נפרדנו בבוקרו של יום בנשיקה על יד חדר האוכל, אני חזרתי עוטה את סינר העבודה שלי למכונת שטיפת הכלים, ואילו הוא הוא במדי הב' שלו ,חזרה ללבנון.
פגישתנו הבאה, או ליתר דיוק פגישתנו הראשונה כזוג נשוי, היתה בבית החולים רמב"ם. אביו, אחיו ואני מחכים לו לילה ארוך וקשה מחוץ לחדר הניתוח, ומבינים ומעכלים את גודל הנס, שבכלל זכינו לראותו שוב. שנכנסנו באישון לילה למחלקה האורתופדית, מלווים את מיטתו, מיהר האח להגיד לי: "דעי לך שכאשר יתעורר, יכאב לו מאוד, לא רק כאבי הפציעה, אלא כולו נתון בגבס מבלי יכולת לזוז". כך נהגו אז בפציעות קרביות, ניתחו, ניקו וגיבסו למשך שבוע ימים, ורק לאחר שבוע ניתחו שוב וסגרו את הפצעים. כל גופו היה נפוח, אך החתן הטרי לא ויתר על טבעת הנישואים החדשה והנוצצת, ולכן העביר אותה מהאצבע לזרת.
באחד מימי תקופת האשפוז, שבתי לאחר מנוחת התרעננות וחידוש כוחות לפקוד את מיטתו בחדר הגדול, המלא בגברים מגובסים, ורגלים תלויות ומתוחות בכל מיני מצבים, והוא מבשר לי בפנים נפולות כי הטבעת אבדה. "מה?" שאלתי, והוא השיב "הטבעת אבדה"
מה עושים? התחלתי לחפש כמו במשחק מחבואים- עליו, מצדדיו, מתחתיו, אין! אז התחלתי לחפש על הרצפה. מתחת למיטה, על הארונית, בתוכה…הבנתם? ככה זוחלת לה אישה צעירה בכל החדר הגדול, עוברת לה ממיטה למיטה, מרצפת אחר מרצפת בעיניים חוקרות ובוחנות, משתפת בתחינה את כל מי שעובד או עבד בחדר, לא מפספסת אף בן- משפחה שסועד אחד מהפצועים האחרים, אחים ואחיות, סניטרים, מגישות אוכל, עובדות ניקיון. מחכה לחילופי המשמרות, ומספרת שוב לכל מי שאולי עשוי היה להיתקל בה, או לחמוד אותה עד כמה היא יקרה, לא בגלל ערכה בזהב, אלא בערכה הרגשי. אפס.
ידעתי להגיד לו וגם לעצמי, שזה בסך הכל חפצים, ומה שחשוב זה הבריאות וחיים, ונעשה לנו נס, וכשנצא, נקנה טבעת חדשה, עוד יותר יפה אפילו…לא רק אובדן הטבעת כאבנו, היו אלו ימים ולילות בהם שוחחנו על אובדנים וכאבים רבים. הגבס שעטף את מרבית גופו כאב, לחץ, הגביל וגירד. ניסינו כולנו להקל עליו בכל דרך אפשרית. במהלך ימי האשפוז, פגשנו רבים שבאו לבקר, לשיר, לטפל, לשמח, להציע, להרגיע, לדבר, להצחיק להציג, ולתמוך.
ערב אחד, שבתי מאתנחתת מנוחה קצרה, לאחר שהשארתי אותו בידיו האמונות של אחיו, שהגיע כל יום כדי לעשות לו תרגילים ועיסוי, ושניהם מנופפים ומראים לי בשמחה שהטבעת נמצאה. "איפה היא היתה? "שאלתי , שהרי לא היתה מרצפת בכל האורתופדית הזו, וגם בשנייה, שלא זחלתי עלייה בחיפושי הנמרצים….
הגבס שכל כך גירד והציק, גירד בנקודה אחת קצת יותר. מסתבר שהטבעת שנפלה מהזרת הזדחלה לה אט אט תחת הגבס לתוך שיפולי הגב, ונחה לה שם בשלווה ובנחת עד שחולצה בידיו האמונות של אחיו. נו מישהו מכם חשב שטבעת נישואים או נישואים זה עניין פשוט?
כשחזרנו הביתה לאחר "ירח הדבש" השני, שהתמשך לאורך כל חגי תשרי בבית החולים רמב"ם, הטבעת שבה לאחר כבוד למקומה.
לאחר כמה חודשים, כשכבר השתחרר מן הצבא, וחזר לעבוד בקיבוץ, נתפסה הטבעת בכלי עבודה כלשהו והתקמטה. ואז כמו שאמרו הגברים בקיבוץ: "טבעות, זה לנשים! גברים שעובדים במשק לא צריכים להסתובב עם טבעות!" ולכן, מאז ועד היום, היא שמורה בבית בקופסה קטנה.
אז מה נותר לי לברך? שהטבעת שנמצאה בים, תחזור לבעליה בשמחה ובטוב, בלי אף "סיפור מהתחת". ובעיקר, שאף בחור צעיר, לא יאלץ לבלות אף פעם, באף בית חולים, עם טבעת נישואים , או בלעדיה.
הפוסט עלה שמעט שינויים לראשונה ב"סלונה" ביוני 2018.
תודה לתכשיטי אורית בעפולה על צילום הטבעות
4 תגובות
מרבי, איזו כתיבה, אילו קישורים נהדרים, ממש סיפור מה… גב,
לאורך כל הקריאה הסקרנות שלי גברה, בזכות הכתיבה המותחת והקולחת.
התחלה וסוף נהדרים, וכמו שסיימת, הטבעת היא סימבול, שלא נבקר בבית החולים אמן ואמן!! את נהדרת בכתיבתך🙏
תודה יקירה! תגובתך מרגשת עד דמעות. קשה לעבור על יד ציון התאריך והמספר החזק של השנים, בלי להכנס פנימה, ומצד שני, אי אפשר להכנס לכל הכאבים שעלו. רק לצחוק, לכאב, כאבנו מספיק, עכשיו עוברים לשמחה…אתמול כבר התחלתי לחפש שמלה לכבוד החתונה. את כבר מסודרת?
וואי מירב, לא זכרתי/ידעתי שזאב נפצע במלחמה הזאת.
זו המלחמה הראשונה שבה הייתי כבר אם לבן שנתיים, באותה שבת שפרצה ביקרנו דודים בקיבוץ בצפון וחזרנו דרומה כשכל שיירות הטנקים עלו צפונה. החוויה והצמרמורת של אם טריה שחולפת על פני השיירות זכורה לי עד היום 40 שנים מאוחר יותר.
תודה רבה ניצה! התרגשתי מתגובתך הרגישה והחמה. באמת, כאשר סיימנו את בית הספר האזורי, והתפזרנו איש לדרכו, קשה היה לשמור קשר, כשבכל קיבוץ היה רק מכשיר טלפון אחד….הנה, השלמנו חוסרים. תודה