לפני די הרבה שנים, אמרה לי חברה טובה המתגוררת באחד הקיבוצים בעמק:" מירב מה שאנחנו צריכות עכשיו זה דירה בתל-אביב, כי בית בכפר כבר יש לנו". היא לא התכוונה חלילה שהיא ואני צריכות דירה ביחד, אלא היא שיחקה עם המושג שבית בכפר נחשב כסמל סטטוס עבור מי שמתגורר בעיר. גם היא וגם אני, ממשיכות לשבת בטח בעמק, כל אחת מאיתנו בביתה ועם משפחתה, אבל החלום הזה על דירה קטנה בתל-אביב, אפילו קטנטונת, כפתח ל"חיים האמיתיים", נשאר.
בואו נודה על האמת, כולנו, אנשי העמק, מאוד אוהבים אותו, וגם רוצים את הילדים שלנו , ובטח את הנכדים, כאן, קרוב אלינו. אבל התקופה התל-אביבית שלהם, היא דרך נהדרת לממש את החלום הזעיר- בורגני הזה שלנו.
אנחנו מימשנו באמצעות הבת הבכורה שלנו, שהתגוררה במשך שש שנים, עד לא מזמן עם בן- זוגה ובתה ,בדירה קטנה ומושלמת בצפון הישן של תל-אביב. הדירה הזו עברה יחד איתנו מה שכל משפחה רגילה עוברת בדירתה. חגיגות משפחתיות וימי הולדת, לצד שיחות רציניות. בית של יולדת עם תינוקת רכה על הידיים, שכהרף עין הפכה לילדת גן מקסימה. מקום להעביר בו אחר- צהרים או ערב משפחתי ונינוח עם אוכל מוזמן מאחד המקומות הכי "שווים", כאלו שרק תל-אביבים אמיתיים יודעים עליהם, שמגיע עם שליח מהיר על אופנוע. או להגיח ולצאת ממנה בספונטניות, בצעידה רגלית קלילה וקצרה לקפה מתפנק בבית- הקפה השכונתי, או לפיקניק על הדשא בפארק הגדול. להגיע אגב הליכה עם עגלת תינוק למתחם ב"באזל", או לחוף הילטון. עצם הידיעה שבריצ'רץ' הפנימי של תיק היד שלי, יש מפתח לדירה הקטנה הזו, וזאת אגב הסתובבות קייצית נוטפת ביום סידורים בעיר הגדולה, בהחלט עשה את העבודה.
לאחרונה, נאלצו לעזוב את דירתם, וכשהבנתי והפנמתי שהפרק הזה בחייהם/חיינו הסתיים, התחלתי להיפרד במחשבותיי מאותה דירה קטנה שהכילה זיכרונות גדולים. ראשית נפרדתי מהרחוב שהוא קצת כמו קיבוץ. רחוב חד- סטרי המקביל לציר המרכזי, שכל דייריו, אורחיו, נהגי המוניות שחולפים בו, וגם השליחים הבהולים, יודעים לחכות רגע בסבלנות מבלי לצפור או לצעוק, עד שאלו שחוסמים אותו לרגע קל, יורדים מהאוטו או נכנסים אליו, מהבתים שלצידו, כשבידיהם סירי אוכל, שקיות עמוסות כביסה או סתם חפצים , נותנים עוד נשיקה אחרונה של פרידה, לפני הדרך הביתה לכפר. סולידריות בה כל הצדדים יודעים בדיוק עד כמה ניתן למשוך לרגע את "זמן הרחוב".
הזיכרון המרכזי שעלה קשור לדירה עצמה. אם הוא יישמע למישהו מקוראיי הוותיקים מעט מוכר, זה מפני שבטח שמע או קרא אותי מספרת אותו בהתלהבות והתרגשות רבה .אבל לטעמי, הוא בהחלט סיפור ששווה לחזור ולספר אותו, בטח כשהם עוזבים את העיר ואת הדירה ששימשה לנו עד עתה כמימוש הפרוע ביותר לאותו חלום בורגני, דירה בתל-אביב.
אולי יקום מישהו מכם ויגיד לי:" מירב, אל תהיי כל-כך עצובה, את אולי לא יודעת, אבל תמיד אתם יכולים לסבלט לכם דירה או חדר בתל-אביב, זה מאוד מקובל". אז אני מקדימה ומספרת לכם, שלא רק שאני יודעת, אלא בדיוק על זה אני הולכת לספר לכם. אם מישהו מכם, טרם נחשף למושג "לסבלט" ,אתן לכם הסבר קצר. במושגים הישנים והמובנים לנו, משמעו "שכירות משנה". גם אני לא שולטת בכל המושגים החדשניים בעצמי, אבל מרגע שאותה בת ממש החלה להיות סטודנטית, ולנסוע בחופשות הקיץ אל מעבר לים, כדי להרוויח את דמי מחייתה לשנת הלימודים הקרובה, בעוד אני חלמתי על האופציה לחופשה קצרה בעיר הגדולה, כאילו שיש לי בה דירה פנויה, הבנתי שכללי המשחק השתנו, ובדירת החלומות ישתכן לו ה"סבלט". בואו נודה על האמת הכלכלית הפשוטה, הרבה פעמים ה"סבלט" שילם בעד הדירה יותר ממה שעלתה השכירות החודשית עצמה, כך שבפועל נוסף עוד סכום משמעותי להכנסותיה של הסטודנטית. אז מה כבר יכול להיות רע? אז בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי לספר לכם מה קרה לנו באותה דירה. ואם תתהו לרגע למה אני משתמשת במושג "לנו", שהרי ידוע לכל שאנחנו חיים לנו בביתנו השקט והצנוע בכפר, שאין לו כל ערך סבלטני? לא אחסוך מכם את התשובה.
באחת השנים, החל הזוג הצעיר לתכנן את חופשת הקיץ שלו, ואף השיג את הסכמת בעל הדירה להכניס במקומם "סבלט". כמקובל, פרסמו בין חבריהם וברחבי ה"פייסבוק", והגיעו מועמדים רבים. אחד מהם היה עלם חמודות שמיד כבש את ליבם. בחור שמתגורר רוב השנה בחו"ל, ומתפרנס ממכירה בעגלות קוסמטיקה, ממש כמו שהם עצמם נהגו לעשות בתקופה הסטודנטיאלית שלהם. הוריו של הבחור מתגוררים אף הם בגוש- דן, והוא בא להיות איתם בתקופת החגים,ולכן ישמח שתהיה לו פינה שהיא רק שלו למהלך התקופה. כי באמת, כמה אפשר שההורים ישבו לו על הראש. הוא שכר-סיבלט לכל שלושת החודשים, ושילם מראש, במזומן ובדולרים בשער הגבוה.
ליתר ביטחון, אף נקבעה חברה המתגוררת בסמוך, כאשת- קשר שבאה מידי פעם לראות שהכל מתנהל כשורה. היא אפילו התיידדה עם הבחור, וישבה אתו מידי פעם לקפה בגינה הקטנה, ואכן הכל היה טוב . הילדים שבו במועד המסוכם לדירתם הנקייה והמסודרת, כאילו מעולם לא עזבו אותה, ולא התגורר בה איש מלבדם. אמרתי לכם...אין כמו "סבלט".
חלפה שנה, שוב החלו התוכניות לקיץ, ושוב פורסמה הדירה לסיבלוט. יום אחד אומרת לי בתי : "את זוכרת את הבחור החביב משנה שעברה שסיבלט את הדירה?" "בטח" אמרתי והוספתי: "הנחמד הזה ששילם מראש ובדולרים, והשאיר אותה במצב נהדר?" "כן" היא השיבה: "הוא רוצה לסבלט אותה שוב". ה"ילדים" אחרי הכל כבר לא ילדים, והם קיבלו את החלטתם לבד. הרי הם גם אלו שמשלמים את שכר הדירה. לנו רק נותר להרהר שרק טיפש לא היה קופץ שוב על ההזדמנות מבטיחה ועל אותו "סבלט".
מה אגיד לכם, נסעו, חזרו, וכדרכם גם מאוד נהנו. מסיבות טכניות הם לא שבו באותה טיסה. ביתנו חזרה אלינו הביתה, לכפר, ביום חמישי אחר- הצהריים, לשבת ארוכה של מנוחה ואיסוף כוחות לקראת החזרה לשגרת החיים והעבודה. ביום ראשון השכימה ונסעה היישר למקום עבודתה, בידיעה ברורה שלאחר מכן תשוב לדירתם בתל- אביב, שם תחכה לשובו של בן- זוגה לקראת בוקר המחרת. לקראת צהרים הגיעה אלי שיחת טלפון ממנה, "אמא" אמרה :"טלפן אלי כרגע אביו של ה'סבלט' שלנו, מסתבר שיש בעיה". "איזו בעיה כבר יכולה להתעורר?" אני שואלת את עצמי, והבת ממשיכה: "האב אמר שהבחור החביב ביקש למסור שהוא נמצא במעצר, בלילה היתה פשיטה של המשטרה על הדירה, לכן הוא לא הספיק לסדר אותה, אז יש קצת בלגן, והוא ממש מתנצל". אמרתי לכם, אחלה "סבלט". הבת קבעה עם אחותה שבערב לאחר סיום העבודה הן יפגשו בדירה, ויתמודדו יחד עם הבלגן שנותר. אנחנו אמרנו שליתר ביטחון גם אנחנו נבוא, למרות מחאותיה המנומסות של בתנו
נו…מה אגיד לכם, כדי שלא אשמע חלילה גוזמאית. אני לא יודעת אם למישהו מכם יצא לראות אי פעם דירה אחרי פשיטה של המשטרה, אז לי מסתבר, יצא. ארבע שעות תמימות, מבלי לעצור לרגע, טרחנו ארבעה אנשים מבוגרים, כדי להביא את הדירה הקטנה למצב כזה שנראה שיש לה גם רצפה. עוד ארבעה ימים וארבעה לילות לאחר -מכן כיבסתי בביתי את כל תכולת ארונות הבגדים, שהיתה מושלכת ומפוזרת על רצפת הדירה. הריח שדבק בדירה ובקירותיה לא חלף גם אחרי ארבעה שבועות. כל התכולה שהיתה על המדפים הפתוחים, בארונות השונים ובמקרר נזרקה מיד לפח. רק ארבעה חודשים לאחר מכן סיכמנו בינינו שהדירה שבה להיות נעימה כשהיתה לפני אותו סיבלוט-סיוט. אינני יודעת עד היום אם הדירה התמימה שימשה כ"תחנת להפצת סמים", "מעבדה לייצורם", או "חממה לגידולם וטיפוחם" מסתבר שיש תחומים בהם הידע שלי מוגבל מאוד, למרות שניסיתי ללמוד ולהבין מתוך כל מה שבכל זאת כן נשאר בדירה, אחרי שהמשטרה כבר אספה את כל מה שהיה נחוץ לה. כשהגיע לבסוף בן- זוגה של בתי חזרה לדירתם המשתקמת, מתאושש מה"יעפת" (ג'ט לק) , ועורך תיקוני צבע בתקרתה המוכתמת והמפויחת, התקשר אליו "הסבלטן הסטלן" מבית -המעצר, התנצל שוב, והציע בחביבות רבה לשלם ולפצות על הכל. לא אספר לכם מה החליט הזוג לעשות, רק אספר לכם שכולנו נזכרנו איך כל- כך התרשמנו שלפני הנסיעה, ביקש ממנו ה"סבלט", שיוציא עבורו מהמחסן ויתלה בשבילו את הערסל תחת העץ בגינה, ממש כמו בקיץ שעבר, כי אין כמו להסתבלט ולתפוס ראש בשקט של הדירה הזו. אז עד שתחלוף לה הקורונה, והעולם ישוב ויתארגן לו מחדש, למרות שהמפתח הקטן לדלת הדירה עדיין נמצא אצלי בריצ'רץ' הפנימי הקטן בתיק היד, אנחנו כפי הנראה רק נמשיך בינתיים לחלום על דירה בתל- אביב, וליהנות מהערסל שתחת העץ בביתנו בכפר. ואם ממש לא נתגבר על הדחף, תמיד אפשר לנסות ולסבלט.…"
הפוסט הופיע בשינויים קלים בדף הפייסבוק שלי ב 24.11.2020. והתבסס על חלקים מפוסט קודם שפורסם ב"סלונה" תחת השם "אירועי הקדם ארוויזיון" ב 13.5.19