חתונה בטוסקנה

בואו ואספר לכם איך נטלתי חלק, די משמעותי מסתבר, בחתונה בטוסקנה. אבל אתם יודעים איך זה איתי, כדי להגיע עד לחתונה עצמה, תצטרכו לצלוח איתי קצת יותר מאלף מילים והרבה קילומטרים של מרחבים ירוקים.

אני אם אתם שואלים, לא התחתנתי בטוסקנה, אלא על הדשא שלפני בית הורי בנהלל, עם תפריט צמחוני ועם רב צבאי שהחתונה שלנו היתה הראשונה שערך, וכל זה היה מזמן מזמן.

אבל בינינו, מי מאיתנו לא היה רוצה לקחת חלק בחתונה כפרית בטוסקנה, כזאת, כמו בסרטים, באחוזה רחבת ידיים לצד ברושים זקופים ותמירים, מבני אבן קסומים ועתיקים, שערי ברזל עם פרזולים מסולסלים, חבילות קציר עגולות שעוד רגע מתגלגלות, שדות פרגים אדומים לוהטים ומרחבי אינסוף ירוקים בשיפולי הגבעות הקסומות. אני מאוד רציתי להיות מוזמנת כאורחת לחתונה כזו, בה השולחנות ערוכים תחת שמש הצהרים,  השפה האיטלקית מתגלגלת על הלשונות, וכולם מסתובבים אוחזים גביעי יין ארוכים ודקים כשהנשים בכובעי קש רחבים ויפים ושמלותיהן מתבדרות ברוח הנעימה המנשבת קלות.

בסוף מאי האחרון, זאב אישי ואני יצאנו מעצמנו ומגבולות הארץ, אחרי כמה שנים בהן קצה החלקה החקלאית שלנו בנהלל היה קצה האופק הרחוק. אתם זוכרים, קורונה וכל זה, ונסענו לשבועיים חופש בצפון איטליה.

כשתכננו את המסלול, אחת מבנותינו שעזרה לנו לבצע את הזמנת מקומות הלינה אמרה לי נרגשת: "אמא, כתבתי להם שאתם חוגגים את יום הנישואים, הם כבר הבטיחו שישימו לכם שמפניה בחדר". "בתי" אמרתי לה: "מילא השמפניה, אפילו בחתונה הרב קידש אותנו ב'תירוש', מקסימום לא נשתה אותה, אבל מה פתאום יום נישואים, זה רק באוגוסט, נצא שקרנים". "אמא" היא אמרה לי: "חודשיים קדימה, או אחורה אחרי ארבעים שנה, זה לא כזה דרמטי…וחוץ מזה ככה מקובל, הם רק מחפשים תירוץ כדי לפנק את האורחים, וממילא כולם ממציאים"

אני לא יודעת אם זה קרה דווקא בגלל שלא שתינו את השמפניה שחיכתה לנו מצוננת בחדר, אבל בכל פעם כשעברנו אגב טיולנו על יד שביל שהוליך לאחוזה חלומית, מסעדה כפרית, חדרי אירוח או סתם משק מקומי הפטרתי כלפי זאב:" לכאן, ממש לכאן הייתי שמחה להיות מוזמנת לאיזו חתונה" מדמיינת את עצמי פוסעת מעדנות, מהדסת על עקביי, כשכוס השמפניה בזרועי האחת ,שמלתי מתנפנפת ברוח הקלה, כובע רחב תיתורה עם סרט צבעוני תואם מונח על ראשי ואני אוחזת בזרועו בידי השנייה, או נתלית על צווארו, ממש כמו בסרטים.

אני לא יודעת אם כל הרעיונות האלו עלו בי בגלל שגם תפסתי שם (הסתבר בדיעבד) קורונה והצטננתי מאוד, או כי הטמפרטורה היתה לאורך כל הטיול מעל 30 מעלות, ושום דבר לא צינן אותה. אבל מצאנו את עצמנו באחד מימי הטיול האחרונים, יושבים בחום הצהריים במסעדה קטנה בעיירה קסומה, שהיה בה מספיק צל, ולעיתים משב רוח קליל ורענן כדי להשיב את נפשנו, להעביר את הזמן עד שיהיה קצת פחות חם, ולנסות לאכול משהו. המלצרים היו מאוד חביבים ואדיבים, אבל לא הבינו מילה אנגלית, וכשהבינו, הסבירו לנו למה בעצם, בדיוק את זה הם לא יכולים להגיש עכשיו, אז הסתפקנו בבקבוק נוסף של מים קרים.

בלית ברירה, ומתוך שותפות גורל, התפתחה לה שיחה מלבבת בינינו לבין זוג צעיר, אמריקאים, שישבו בשולחן שעל ידינו. הם ממש כמונו, לא מיהרו לשום מקום בחום המתיש הזה , ונהנו לגלות שיש גם מי שמתקשר באנגלית. מהר מאוד הבנו שהם כאן, לא תאמינו, לחתונה בטוסקנה. הם נחתו יום קודם, השעות עדיין הפוכות, והם מחכים ומתארגנים לקראת חתונת חברתה הטובה ביותר מילדות ונערות בניו-יורק, שתערך, ממש כמו בסרטים, בסוף השבוע הקרוב, בבית אחוזה ששייך למשפחת החתן הממוקמת לא רחוק מכאן.

לגמנו באיטיות את המים הקרים וקיטרנו יחד על השירות ועל החום הגדול. והם סיפרו שעל פי התחזיות, אמור כפי הנראה לרדת גשם בשבת, בדיוק כאשר החתונה שעוד רגע הם מתחילים לעזור בהכנות לקראתה תערך. אז אמרנו שבאמת בעונות המעבר הללו, קצת קשה לדעת מה יגיד מזג- האויר, ושאנחנו חיתנו את בתנו הבכורה לפני מספר שנים בסוף חודש מאי, בצפייה למזג- אויר נעים, רק ששבועיים לפני החתונה עלה החשש לגשם, ולכן התחברנו לכל אפליקציה שרק הציעה לנו תחזית מזג -אויר, ודרגנו את איכותן לפי מידת האופטימיות או הפסימיות ששידרה. הוספנו שלשמחתנו, ולמגינת ליבם של החוגגים ששתו כהלכה, או לשכרה, והעדיפו להישאר לישון באוהל שהוקם למענם בגן, הגשם התחשב מאוד והתחיל לרדת בקילוחים נמרצים רק בשעות הלילה המאוחרות מאוד, כשאנחנו שמענו אותם מבעד לחלון חדרנו ממלטים את עצמם מהשטח אל מכוניותיהם ומתפזרים ונעלמים. בשביל לאזן את הסיפור הוספנו שאת הבת השנייה חיתנו בחתונת צהרים בתחילת חודש ספטמבר, ו"זכינו" לחום של מעל 40 מעלות.

היות שהאוכל שטרם הגיע, ומזג -האויר החם שלא התקרר אפילו בחצי מעלה גרמו לכך שהשיחה התחממה, ואיתה גם תחושת הקרבה.  היא שאלה מסוקרנת : "ואיך היתה החתונה שלכם?"  "אתם בטוחים שאתם רוצים לשמוע?" שאלתי, והם השיבו "בוודאי", כי באמת, לא מיהרנו לשום מקום, וחוץ מזה, במה אני כבר יכולה להפתיע אותם ?  "תשמעו", אמרתי, "במאי, ממש לפני ארבעים שנה, החלטנו להתחתן. כשקיבלנו את ההחלטה, לא ידענו שתוך שבועיים תפרוץ מלחמה (מלחמת לבנון הראשונה) , שאהובי, החתן המיועד 'יבלה' עם הטנק והפלוגה שלו בלבנון, בעוד אני מנסה לקדם את ההכנות. שלחתונה עצמה  יגיע אוטובוס של הגדוד, עם חיילים במדים, ישר מהחזית. או שהחתן עצמו יינצל בנס ו'רק'  ייפצע יום לאחר שישוב מהחופשה הקצרה שקיבל, מאש תופת של מארב מחבלים, ואת 'ירח הדבש' האמיתי, נבלה במחלקה האורטופדית  בבית- החולים כשמרבית גופו נתון בגבס". היות שבן שיחנו הספיק לספר לנו לפני- כן שהוא בעסקי הסרטים הבימוי והכתיבה, חשבתי שאולי לכל הפחות נתנו לו חומר לתסריט כלשהו.

זוגתו החביבה , הסתכלה עלינו במבט בוחן, והוסיפה:" אני יכולה לשאול אתכם עוד שאלה?" אחרי שכבר שטחנו שלוש חתונות על השולחן, לצד סלט חסה ופיצה שראו  ימים טובים מאלה, השבתי לה: "ברצון", והיא שאלה להפתעתי הרבה :" אז איך זה, אחרי ארבעים שנה, אתם משמרים ככה את הניצוץ והאהבה?" יכולתי להגיד שזה השמפניה שהשאירו לנו בחדר (ולא שתינו) , או החום העז, או אפילו להאשים את הקורונה (שאז עוד סברתי שהיא "סתם" מחלת חום וצינון עזה שפקדה אותי), אבל נכנסתי ל"מוד" רציני ואמרתי להם, את מה שאני באמת מאמינה בו. (אז עוד קצת סבלנות, והנה זה יגיע.)  ואני מדברת לאיטי באנגלית המגומגמת שלי, ושניהם מקשיבים לי בקשב רב, ואז הוא אומר לה:" תוציאי את הפנקס ותרשמי מהר, הרי הערב התכוונת לשבת ולכתוב לכבוד הכלה את 'נאום השושבינה' שטרם החלטת מה יהיה בו, אלו משפטים נפלאים לשלב בתוכו".

וכך דמיינתי לעצמי שלא ברור, ובעצם לא משנה, אם במהלך החתונה בשבת הקרובה, יהיה גשם שוטף שהם ירוצו להסתתר מפניו, או שתהיה שמש עזה ששום דבר לא יסוכך מפניה. כשיגיע הרגע, היא תקיש קלות עם המזלג על רגל הזכוכית של הכוס, תייצר שקט והקשבה, ותתחיל לשאת את הנאום, ותגיד: " ממש לפני יומיים, ישבנו לנו, לא רחוק מכאן, עם זוג ישראלים, שלא תאמינו, לא רק שהתחתנו במהלך מלחמה, אלא הם גם שורדים את הנישואים כבר ארבעים שנה, ונראים שמחים מחייכים, נהנים אחד מחברתו של השני, ואפילו כבר הספיקו לחתן את שתי בנותיהם בחצר שלהם בכפרם, במזג- אויר קצת מוזר,  והיא גילתה לי מה הסוד".

אתם מבינים, לחתונה בטוסקנה, לצערי, עדיין לא הגעתי או הזומנתי, למרות שמצאתי אי- אלו מקומות שבכלל לא הייתי מתנגדת להיות מוזמנת אליהם, בכל מזג- אויר. אבל ממש כשאנחנו עשינו את דרכנו במטוס בחזרה ארצה, בחתונה אחת שנערכה בטוסקנה, כמו בסרטים, הסיפור שלי והטיפ שנתתי, כבר היו אורחים של כבוד.

"אז מה הסוד?" בטח תשאלו, ואני אשיב לכם, שכדי שאספר לכם, תצטרכו להזמין אותי לחתונה בטוסקנה. אגיד רק שאני שמחה ונרגשת, מודה ומברכת שהנה, אנחנו חוגגים יחד השבוע ארבעים שנות נישואים, מי היה מאמין? ומברכת אותנו בלפחות עוד ארבעים.

ואם בכל זאת הגעתם איתי עד כאן, ונשארתם סקרנים, אני חושבת שהסוד הגדול הוא- קבלה. לא לנסות לשנות את בן-הזוג, אלא לקבל אותו. מרגע שהבנתי, שאת עצמי, גם אם וכאשר אני מאוד רוצה, אני בקושי יכולה לשנות, קל וחומר את בן-זוגי.  למדתי לקבל את עצמי, ולקבל אותו, וכשנמצאים בקבלה, הכל מתקבל.  זה בדיוק היה הרגע בו הוא הציע לה להוציא את הפנקס ולרשום .

אני רק מקווה שהיא לא פתחה את הנאום שלה בחתונה במילים : "זקנה ישראלית אחת שפגשנו שלשום במסעדה אמרה לי….". ואם חלילה כן, גם את זה אני מקבלת, כי  הרי אין מצב שאני יכולה לשנות בזה משהו.