יותר מזה אנחנו לא צריכים…..

 הנחישות מסתבר היא תכונת אופי מרכזית במשפחתנו, גם אם לא תמיד ההעברות הן גנטיות.

אודה ולא אבוש, אני מאוד אוהבת את שלמה ארצי. שיריו ומופעיו מסבים לי הנאה ושמחה רבה. לשמחתי, בשכבת הגיל שלי במשפחה, אני לא לבד באהבה זו, אנחנו שניים, ולכן לאורך השנים היינו בהמון הופעות שלו בהמון מקומות. אין ספק שההופעות הטובות ביותר של שלמה ארצי היו בקיסריה. כשהוא נותן את חלקו, הקהל מחזיר לו אהבה רבה בקול רם, שרק תיאטרון רומאי עתיק יכול להדהד:" שלמה ארצי, שלמה ארצי"

אהבתי לשלמה, אינה חשאית, היא גלויה ומוצהרת. מערכת היחסים שלנו מתאפיינת בכך שאני קונה את כל הדיסקים שלו, ומשמיעה אותם, עד דוק. (כן, יחסינו התחילו בדור הקסטות (קלטות), והתקדמו לדור הדיסקים) לכן לא פלא שלדיסק שלו יש מקום מרכזי בסיפור.

יש לנו גם סבתא אחת, לא משנה מאיזה צד או עדה, שהיא מאוד מאוד מאוד נחושה. נחושות יש הרבה, אבל כשהסבתא הזו נחושה, שום דבר לא עומד בדרכה. כמו שיש בה נחישות גדולה, יש בה גם נדיבות רבה ורצון טוב. לאורך השנים היא נתנה ונותנת לנו מתנות רבות. במסגרת כך, אחד הדברים שהיא רוצה מידי פעם, זה להוציא ולהזמין אותנו לארוחה או הופעה על חשבונה , כולנו יחד איתה, גם אם אנחנו לא רוצים בכלל…

אז לפני מספר שנים, באחד מפרצי הנחישות הללו, התחילה הדחיפה, לצאת יחד להצגה או הופעה. מסתבר שגם אנחנו נחושים לא פחות, ואמרנו שנשמח לצאת יחד, אבל רק להופעה של שלמה ארצי בקיסריה. נחישות, אמרתי, וכך מצאתי את עצמי יושבת לצידה של סבתא, על הטריבונה העליונה במהלך ההופעה, מבארת לה ביסודיות ואריכות את כל הקודים הכי ישראליים, ומנסה להסביר לה איך זה שהקהל יודע מה מצופה ממנו לעשות במהלך כל אחד מהשירים, וגם עושה בגדול.

לא לבד היינו שם. ברור שהתאטרון היה מלא קהל. אבל מה שהיה מרגש יותר, שגם שתי בנותיי הודיעו באיחור קל שגם הן רוצות להצטרף לחגיגה. אמנם כבר לא נמצאו להן כרטיסים בצמוד אלינו, אבל מזווית עיני, ראיתי אותן על הטריבונה ממול שרות ,רוקדות ונהנות. הרגשתי שעשיתי את שלי בעולם. בנותיי שלי, שאני ילדתי, אוהבות את שלמה ארצי. כי לאורך השנים חשתי שיש להן ביקורת על האהבה הזו שלי. היתה להן ביקורת על כך שכאשר הייתי מתיישבת בחדר העבודה שלי מול המחשב, לעיתים עשר שעות ביום, הייתי מכניסה את הדיסק לנגן, ושומעת ושומעת ושומעת, ולא רק שומעת, אלא גם עוזרת לשלמה לשיר בקטעים הקשים. ולא רק זה, אלא גם שמה אותו בנגן הדיסקים באוטו, ועוזרת לו בקולי קולות להעביר את הדרך. לא משנה לאן נסענו, ואם היתה זו נסיעה קצרה או ארוכה, עזרתי לו גם בקטעי השירה, וגם באפקטים הקוליים. מי שמכיר את היכולות הקוליות והמוזיקליות שלי, יודע שזה לא משהו, אבל להשאיר את שלמה לבד בדרך?

 ההופעה נסתיימה, גם הבנות ממש נהנו, וגם אני התמוגגתי. אבל כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, לכל הופעה בקיסריה, יש דרך ארוכה רבה וממושכת הביתה. כך ישבנו באוטו, אנחנו, הבנות וסבתא. אני לא יודעת מה גרם לפתיחות הרבה בדרך והסרת המחיצות והמחסומים , אולי אדי הנקניקיה וה"פנטה" שקנינו בפקק היציאה מקיסריה עצמה, כי לא היה שום דבר אחר להשביע את הרעב אחרי ערב ארוך. אולי ההתרגשות, אולי הקרבה הכפויה בתוך פקק מזדחל על יד יקנעם, כשפקקים שם עוד לא היו באופנה. השיחה קלחה לה, ועברה חליפות מאנגלית לעברית. במהלכה, סיפרתי לסבתא על הדיסק ההוא שלא הפסקתי להאזין לו, על הבנות שלא כל- כך אהבו את שלמה, והנה אני חוגגת הישג קטן, הן בילו איתנו בהופעה. והמשכתי וסיפרתי איך למגינת ליבי, הדיסק האהוב שלי נעלם יום אחד, פשוט נעלם. לאחר שבועיים שהפכתי הכל בבית כדי למוצאו, במהלכם הכתיבה שלי פסקה, וגם התפקודים האחרים התחילו לרדת, נאלצתי לקנות דיסק חדש, את אותו דיסק, אבל חדש, בזמן שלקנות "סתם" דיסק חדש גם לא היה באופנה.

ואז יוצא לו בשקט מהספסל האחורי של הרכב, הווידוי, ששום מרתף עינויים חשוך וקר לא היה מוציא. הן אומרות בשקט מאחורה, ברכות אך בנחישות (אמרתי שיש נחישות) : "אמא, אנחנו החבאנו לך אותו, העלמנו לך אותו!וזאת  לאחר שהבנו שכל מחאותינו הלגיטימיות לא יעזרו. אי אפשר היה לשאת את זה….לא את שלמה לא אהבנו, אלא את אהבתך לו"

 השבוע, סבתא הנחושה, שוב מתפעלת את כולנו ליציאה משותפת. התוכנית הולכת ומתרקמת. נראה לאילו וידויים מרגשים נזכה הפעם, ואילו פרשיות עלומות מתולדות הבית והמשפחה ימצאו את פתרונן. ובנתיים, אני יושבת לי בנחת, כותבת את הפוסט לבלוג, מאזינה דרך הלפ-טופ לפס הקול של שלמה ארצי, ומהרהרת מה הן תעשנה הפעם, האם ישליכו לי את הלפ-טופ דרך החלון? לפחות, אני כבר לא עוזרת לו בסיבובים.

שלמה ארצי, אוהבים אותך! וילדים שלי, אוהבת אתכם עוד יותר!

(כן, מדובר בדיסק "אהבתיהם"-יותר מזה אנחנו לא צריכים…)

התמונה המובילה-עטיפת הדיסק אהבתיהם-שלמה ארצי

הפוסט פורסם לראשונה בשינויים קלים ב"סלונה" ב 26.12.2017. כשאני מעלה אותו עכשיו לאתר , סבתא דבורה כבר מזמן ז"ל, ואני מתגעגעת בחיוך באהבה ובהכרת תודה על כל מה שהעניקה לנו, גם במסעדות והופעות וגם בכלל