כביסת חיילים

לפעמים, אני כותבת על נושאים מאוד "רציניים", ואילו הפעם, אני כותבת "רק" על כביסה. כשאני מדברת עם אימהות אחרות, אני נוהגת להגיד בהומור, שרק אימהות מבינות, וליתר ביטחון מוסיפה לו חיוך וקריצה , את המשפט הבא: "מה כבר אימהות יודעות לעשות? אוכל וכביסה!" תחשבו לרגע עד כמה הוא משפט נכון, ומתאים כמעט לכל סיטואציה. הוא לא במקום כל הדברים האחרים שאימהות עושות, אבל בלי אוכל וכביסה, אמא היא לא אמא, שכן, כל- כך הרבה נתינה אימהית יש בשתי המלאכות הללו.

בעברי הרחוק היו לי כמה שנים "קיבוציות". זאב -אישי, הוא בן קיבוץ. אמנם הוא לא נולד בו, אבל הוא התקבל בו עם עלייתו ארצה כילד, באהבה רבה. בשנתיים של תקופת "החברות", כששנינו היינו חיילים, והגענו לגניגר פעם בשבועיים במקרה הטוב. ובשנתיים לאחר שנישאנו, כשחייתי בקיבוץ כסטודנטית, במעמד מיוחד שנקרא "נלווה לבן משק", מתוך כוונה שלמה להפוך אותו לביתי.

אז למה אני שוב בנהלל? כי ככה יצא. זה סיפור שיכול לפרנס עוד פוסט אחד לפחות. אבל מה בוער? כל סיפור, יבוא יומו.

מאוד אהבתי את תקופת החיים בקיבוץ. ראיתי בגניגר בית חם, אוהב, ומקבל. ובכל שיחה על הנושא אני ממהרת להגיד:  "הייתי חוזרת לשם מחר", ובעצם מתכוונת שהייתי מוכנה לחזור אליו, לאותו רגע בו עזבתי אותו.

זה לא קורה לי רק לגבי הקיבוץ. כשכל אחד מילדינו היה במחנות של "בני המושבים", והיינו באים ל"ביקורי הורים", אחרי כמה דקות ביער עם ריח השרף מעצי האורן והעשן הדק של המדורות, הייתי אומרת בהתלהבות: "הייתי נשארת כאן עכשיו, בקלות" ואחר -כך בדרך הביתה חושבת , שאני לא בטוחה שממש בא לי לנסות להירדם שוב בתוך שק- שינה על גבי אבנים קטנות, ולקום בבוקר עם מחטי אורנים בשער סתור,  וללכת לחפש בקצהו השני של היער את ברזי המים הקרים כדי לשטוף פנים או את השירותים. כן הייתי חוזרת למה שהרגשתי אז, כשהייתי שם, בקלות.

בגניגר, עד היום, כשאני משוחחת עם חברים בקיבוץ , ומספרת על תחושתי במקום, אני מרגישה שכשהם אומרים לי : "נשמח לקבל אתכם בחזרה" הם מתכוונים מכל הלב. הלב נשאר חם ופתוח. אז למה לקלקל את הסיפור עם מילים גסות כמו: "הפרטה" , "שיוך נכסים" או "תאריך קובע"? מה גם שבאמת, טוב לי בנהלל.

לשמחתי, אחת לשבוע, אני מגיעה לקיבוץ  לשיעור עם נועה, מורתי ל"שיטת פאולה". עוד אחת מהמתנות הנפלאות שקיבלתי מהמקום הזה, וחונה לי במגרש החנייה תחת הברושים הזקופים שמאחורי המכבסה. אין פעם שאני לא נזכרת בערגה ב"כביסת החיילים" הנפלאה שהעניקה הקבוצה והמכבסה לבניה וחייליה.

בתקופה בה עוד לא היו בכל בית מייבשי כביסה, את כביסת החיילים שלי בבית הורי , היינו עורכים בשבת בבוקר, מחכים לשמש שתצא כדי לתלותם לייבוש עם אטבי עץ על חבלי הכביסה. לקראת ערב ניתן היה להורידם מהחבל קשים ונוקשים, כאילו הם עומדים כבר בדום מתוח, מחכים ל"מסדר המפקד". בחורף היינו מעמידים את סטנד הכביסה מול תנור החימום הגדול. בשלב בו סיר החמין היה יורד מממנו, היינו מתחילים להניח את הכביסה ישירות עליו, תוך בשמירה והקפדה שלא ייחרכו חלילה. לא  היתה שבת חורפית כזו שבמוצאיה, כשהייתי יוצאת עם חברי לסרט בקולנוע, אבי לא היה אומר לי: "זה בסדר, אני אשמור על הגרביים" ,וממשיך והופך אותם מצד לצד, כמו על "מנגל" גדול, כדי שיתייבשו לי עד לשעת הבוקר המוקדמת בה יצאתי חזרה לדרכי לבסיס.

כשאחיותיי הצעירות ממני היו חיילות, כבר היו לי תינוקות, ולכן רכשנו מייבש כביסה. הן היו מביאות אלי ביום שישי בערב את סלסלת הכביסה המכובסת מבית ההורים, לייבוש. באחת הפעמים, הגיעו המדים של החבר של אחת מהן, שאך התגייס. כשיצאתי למרפסת מידי פעם לראות שהמייבש עובד, ראיתי קצת יותר מידי "פתיתי נייר", אבל חשבתי שאולי היה איזה "טישיו" שנשכח בכיס. זה לא היה טישיו, זה היה "פנקס החוגר" החדש שלו. בפחד של ילדה קטנה, ובפרקטיקה של מחנכת כיתה צעירה, אמרתי לו: "תגיד להם שזה באשמתי. אם אתה רוצה, אכתוב לך פתק למפקד"

בקיבוץ, הכל היה שונה. הדבר החשוב ביותר ב"נוהל השבת" היה להספיק למהר ולזרוק את "כביסת החיילים" לעגלה הגדולה שעמדה במרפסת האחורית של המכבסה, ביום שישי, עוד לפני ארוחת ערב הקיבוצית. לארוחת ערב, לא תמיד הצלחנו להגיע, מהעייפות, אבל למכבסה תמיד.

בגניגר, תמיד היתה מכבסה מצוינת עם מכונות גדולות, מייבשים אימתניים, וריח של ניקיון.  במסגרת ה"שיבוץ" (עבודת תורנות השבת של החברים) היו כאלו שנתנו את התורנות (או  את "מסירת שבת" כמו שנקראה בקיבוצים אחרים) במכבסה. אחד מהם היה גבר חביב ומבוגר, שכשהיינו פוגשים אותו בשבת בארוחת הצהריים בחדר -האוכל, לא הרבה אחרי שהיינו מתעוררים, היה אומר לזאב: "ראית? כיבסתי לך את המדים" ומוסיף : "עשיתי בשבילך מכונה מיוחדת, כל כך הרבה גריז ושמן היה לך על המדים מהטיפול בטנקים, שזה הצריך מכונה נפרדת וכפליים חומר". באחת- עשרה בבוקר, המדים כבר היו עומדים מקופלים ומוכנים "כמו חיילים" על כוורת מדפי הפורמייקה הלבנים בחדרון הקטן והפתוח בגבה של המכבסה, כשעליהם מדבקה עם שמו של החייל. הרבה פעמים, מהמדבקות היינו לומדים מי עוד מהחברים הגיע הביתה לשבת , שטרם יצא לנו לפגוש ,או מי מחברי הקיבוץ נמצא בשירות מילואים.

כשהיינו חוזרים במוצאי השבת לחדרנו שבמעלה הקיבוץ,  היינו עוברים דרך המכבסה, מפלסים את דרכנו בין הקולות, הצינורות וריחות "הקיטור של הקיבוץ" כדי לקחת את ערימת הכביסה. מה שנשאר לנו זה לפתוח את "שקית הכביסה" של הגרביים, לגלגל אותן זוגות זוגות. לקפל את הלבנים לאחר שהוצאו מהשקית שלהם, המסומנת בחוט רקמה אדום . כמה אהבה, כמה כוונה, וכמה תחושת בית וחום היתה בכביסת החיילים הזו.

כשעלה בי הרעיון להקדיש לה פוסט, הסתובבתי לי סביב המכבסה והמבנה המיוחד וההיסטורי שלה, מחפשת את שרידי העבר וריחותיו, מנסה לצלם ולתעד. עליתי לי במדרגות הקטנות מאחורה. הכל כמעט בדיוק אותו דבר, וכל כך הרבה השתנה. את הנישה ההיא כבר סגרה דלת. גם החיילים של אז, אלו שנשארו בקיבוץ, וגם אלו שלא, כבר מזמן סיימו לעשות אפילו מילואים, ו"בני הזקונים" שלהם עוד מתפעלים את אימהותיהן מידי שבת בכביסת חיילים .

וככה, עובר לי תוך כדי כתיבה מין הרהור כזה בראש, בעיקר כשאני רואה את החיילים נושאים תיקים ענקיים על גבם בדרכם לבסיס או ממנו, שאולי בכלל נכון היה שהצבא היה מעמיד מכונות כביסה עבורם בצבא. ככה בקטנה, לא צריך אופרציה גדולה, מכונה, מייבש. כמה סחיבה של כביסה מלוכלכת ומסריחה, כמו גם של כביסה נקייה ומריחה היתה נחסכת (ולא אמרתי מילה על אוכל). אני יודעת, בטח תגידו לי שזה לא פשוט, ושאין "סימול מקצוע צבאי" לכובסת או לכובס מחלקתי, פלוגתי, גדודי, חטיבתי או אוגדתי (רואים שהפנמתי את השיעור על "מבנה צה"ל?") והחיילים עצמם עסוקים בדברים אחרים, ושתמיד זה היה ככה, ובכלל. ושאימהות אוהבות לכבס, וככה הן מעניקות רגש ואהבה לילדיהן.

אז יש לי רעיון מבריק. אולי נקבע ונשלח "אמא תורנית" (אפשר גם אבא) עם הרבה אהבה לצבא. אפשר כ"שיבוץ", אפשר אפילו כתורנות לשבוע שלם. אני מוכנה להיות המתנדבת הראשונה. אמא שתספק במשך שבוע כביסה נקייה לכל החיילים. בזמן הנותר, היא תוכל  גם לבשל לאפות ולפנק( ככה תיחסך קניית כל הפיצות והבורקסים) אני מוכנה גם להביא את חומר הכביסה, המרכך והדפים למייבש מהבית, כי בטח לא תהיה או תיגמר ההקצאה. אפילו את המגהץ, וגם את הקרש. רק תגידו, ואני מסתערת.

כי בינינו, מה אימהות יודעות כבר לעשות חוץ מאוכל וכביסה?

הפוסט פורסם לראשונה ב"סלונה" ב6.1.2019 בשינויים קלים.