לכבוד הכנסת הראשונה

בימים אלו, שכבודה של הכנסת ומעמדה קצת פחת, בחרתי לכתוב משהו על הכנסת הראשונה, כדי לנסות ולהעלות במעט את קרנו של זה המוסד . האמת אם אדייק, לא אני בחרתי בנושא , אלא הוא התעקש לבחור בי.

לא מאמינים תשמעו את הסיפור, ותשפטו בעצמכם.

בתחילת השבוע הזה (אתמול, יום א') ,יצאנו לחופשה קצרה. גם אותה לא ממש בחרנו, אלא היא בחרה בנו.

לפני כמעט חצי שנה, אחרי כמה חודשי סגר וקורונה, הרגשתי תחושת מחנק, וצורך לצאת ולהגיע "עד קצה העולם". למחרת הציג לי זאב, אישי, תמונות של מלון במצפה- רמון, שמקבל אורחים למרות המצב תוך התחשבות במגיפה.  יום לאחר מכן כבר היינו שם, לשני לילות שהחזירו לי את תחושת החיים, ולבעלי המלון שפתחו אותו ממש כשפרצה הקורונה העניקו לקוחות כמעט ראשונים ומעט הכנסה.( בעלי הזיכרון החד מבין קוראי אולי יזכרו את חוויות אותו ביקור)

כשנפרדנו אז מהמארחים היקרים, החלטנו לרכוש שהייה של לילה נוסף במלון. גם כדי לדעת שאם ארגיש שוב חלילה את אותה תחושת מחנק, יחכה לנו החדר המזמין, וגם כדי לתמוך ולו במעט ביזמים הצעירים.  אתם יודעים איך זה : "טוב מושך טוב" והם מצידם זיכו אותנו על חשבונם בלילה נוסף. החלטנו שעכשיו כשהקורונה כמעט נעלמה, פסח כבר עבר והקיץ טרם הגיע, שזה הזמן לממש את החופשה, ולכן אני כותבת לכם את הפוסט בערבו של הלילה השני (יום ב') , כאן במלון "אבן דרך" במצפה- רמון. אל תדאגו לחופשה שלנו, הספקנו הבוקר לראות את הזריחה, לטייל לא מעט, ואפילו טבלתי את רגליי בים של אילת. עכשיו לעת לילה, אני כותבת לכם מחדרי שבמלון שמחה ונינוחה, למרות שחשבתי שהשבוע הבלוג ייצא כמו שאני יצאתי, לחופש.

אתמול, שמרגיש לי כאילו היה לפני שבוע, ירדנו דרומה דרך ירושלים. עניין כלשהו של זאב, אישי, הצריך ביקור קצרצר אצל עורך- דין ירושלמי. כשמצאנו את המקום שנמצא ברחוב מכובד בעיר, וחנינו, התלבטנו אם אמתין לו רגע באוטו, או אעלה יחד איתו אל המשרד. אחרי הכל, מה כבר יכול להיות מעניין במשרד אפרורי של עורך-דין? אבל היות שהתחנה היחידה שקלטנו ברדיו היתה "קול עמאן", התקבלה ההחלטה, ושנינו במצב רוח של חופש, לא מחויטים, בג'ינס ובחולצות טריקו, ואני עם כפכפים, נכנסו למשרדו.

אתם יודעים, דווקא במקום הכי לא צפוי מתעוררות הדרמות הגדולות. זאב ישב מול השולחן וניהל את ענייניו. אני התיישבתי על הכורסא הקטנה שבפאתי החדר, וסרקתי במבטיי את הדיפלומות שהיו תלויות לעורך-הדין מאחורי הגב. כשסיימו הגברים את שיחתם המלומדת נפרדנו וחשבנו ללכת, וכשזאב קם הוא הסתכל אל הקיר שמאחורי גבי ואמר:" תלויה כאן תמונה של הכנסת הראשונה". עד שהבנתי מה הוא אומר, הוא המשיך בפנייה אל עורך-הדין :"בטח מישהו מבני משפחתך היה חבר בה"  "נכון" מיהרה תשובתו לבוא :"הנה הסבא- רבא שלי, שעל שמו אני קרוי" אמר משה, והפנה את אצבעו אל תמונת הסב.

נרגשת, אמרתי שאני "בלוגרית" וביקשתי יפה רשות לצלם את תמונת הסב, וגם את התמונה כולה, חושבת לעצמי שהנה, יש לי סיפור נחמד לספר לקוראיי בליווי תמונה, אבל כאן רק התחילה העלילה. בעוד אני מחפשת את זווית הצילום הנכונה בין השמש לתמונה, אומר זאב לירושלמי, שלא יפקפק לרגע בייחוסם של אנשי העמק והכפר:" אתה יודע שבכנסת הראשונה היו שלושה חברים מנהלל" מדקלם את מה שאני נוהגת לדקלם לאורך שנים, לכל אורח מהארץ או מהעולם שרק רוצה לשמוע אותי, את המילים שאבי היה מדקלם לי", ובעוד זאב מדבר איתו, באותה גאווה נהללית ידועה שסיגל לעצמו במהלך השנים, אני מתחילה לחפש בתמונה את אותם שלושת חברי הכפר. בכל זאת, עוד רגע מאה שנה לנהלל, ומולי מתנוססת תמונת הכנסת הראשונה, לא אצלם?

אני מחפשת ומחפשת, התמונה גבוהה ואני כידוע נמוכה, את שמואל דיין מיד מצאתי. עברתי לחפש את שני האחרים. עכשיו בטח תשאלו אותי :" מי היו שני האחרים?" ומיד אענה לכם. כשאבי היה אומר לי שהיו שלושה גם אני הייתי שואלת את אותה שאלה, ואז התשובה היתה מתחילה ב"שמואל דיין", אחר-כך היה עובר ל"צבי יהודה" או ל"יעקב אורי" ומסיים ב"דבורה דיין". למדתי לדקלם היטב את דבריו. כאשר יצא לי בעבר לדבר עם חברתי ענת, ששורשיה בבית דיין, והייתי אומרת לה בביטחון, כמו שאבי היה אומר לי :"דבורה דיין" ומעלה אגב- כך על- נס גם את רוח הפמיניזם של סבתה זיכרונה לברכה, היתה אומרת לי מייד בפסקנות: "סבתא דבורה לא היתה חברת כנסת", ואני הייתי משיבה לה:"אבל אבא שלי אמר".

בשבועות האחרונים, כשצפיתי בכתבה ששודרה ב"כאן 11" לכבוד מאה שנות נהלל שיחגגו בקיץ הקרוב (וגם אותה שיתפתי), שמחתי לשמוע את  אחד המרואיינים  אומר באותו ביטחון שלי ממש, שבכנסת הראשונה היו שלושה חברים מנהלל, ואף נקב בשמותיהם: "שמואל דיין, יעקב אורי וצבי יהודה". מצוידת במידע המאומת והעדכני הזה המשכתי לחפש ולחפש את דמותם על גבי התמונה והם אינם.

לרגע, חשבתי לחלוץ את הכפכפים, לטפס על הכורסא ולהתקרב עוד יותר לתמונה. אולי הייתי עושה זאת אלמלא חששתי מה יחשוב אותו ירושלמי על בת הכפר, אולי הייתי מתגלה לו כמוז'יקית בכלל, למרות שכאמור לא הייתי עם מגפי הגומי שרכשתי בחורף האחרון, בשביל האגוזים.

בזרועות כואבות, שאלתי בעדינות, האם אפשר להוריד את התמונה אל השולחן, כדי ולהמשיך ולחפש את חברי הכפר המכובדים, והאבודים. וככה עמדו לרגעים ארוכים, שני עורכי דין, ובת הכפר עורכים חיפוש קדחתני על גבי התמונה, ולא מוצאים.  חיפוש מהיר ב"גוגל" וב"ויקיפדיה" העלה כי בכנסת הראשונה היו חברים רק שמואל דיין וצבי יהודה (זלצמן) מנהלל, ואילו בכנסת השנייה היו חברים רק שמואל דיין ויעקב אורי (זסלבסקי) מחברי הכפר. על הכנסת השלישית כבר לא בדקתי…אחרי הכל, אנחנו בחופשה, ולך תדע כמה עולה זמן של עורך-דין ירושלמי.

כך או כך, לא יכולתי שלא לשתף אתכם בממצאיי כבדי המשקל.

מזכירה לכם מה שהסברתי לאותו מארח חביב, כשהתחלתי את תחקירי הקצר. אני לא רק "בלוגרית" אלא גם היסטוריונית. מסתבר שבאחת קמו ועלו בי כל הכלים שהנחיל לי בדוקטורט שלא נכתב (ולא ייכתב) המנחה היקר שלי, פרופסור יואב גלבר, שלא סומכים רק על מה שהאנשים מספרים, אלא בודקים ומגבים גם בתעודות ובמסמכים.

ואני, שכאשר התחלתי את לימודי התואר השני הראשון, ובטח ובטח גם את השני השני, נשבעתי שלא אנפץ "פרות קדושות" ולא אנתץ מיתוסים, בעיקרון. באה לנהלל שלי, בשנתה המאה, ושוברת מיתוס כל כך גדול: "בכנסת הראשונה היו שלושה חברים מנהלל". אני מאוד מקווה שלא ישליכו אותי לפרות כקורבן.

אם לחילופין, יגזרו עליי גלות, אבדוק מחר בבוקר (יום ג') במלון הזה במצפה- רמון, כשאעזוב אותו אם אוכל לקבל בו מקלט מדיני, מלא או זמני.  או שפשוט אחשוב להציע את מועמדותי לכנסת. מי יודע אם הבחירות לכנסת הבאה לא יערכו במהלך התקופה עד החגיגות או במהלכן, אבל בטח יוכלו לספק לי חיסיון. מה גם שאז שוב אפשר יהיה לספור לפחות שני חברי כנסת מנהלל, כי אחד כבר יש.

---

תמונה מובילה-תמונת הכנסת הראשונה כפי שצולמה על קיר משרדו של עורך דין משה רז, התודה על התמונה האירוח והעזרה