מאיר שלו-שלו שלי

מרגע שנודע בציבור ,רגע לפני כניסת פסח שני,  על פטירתו של הכותב הנפלא מאיר שלו, הרשת החברתית התמלאה לה בתמונות ובפוסטים בהם כל אחד מראה ומספר על מאיר שלו שלו.

התלבטתי לא מעט אם ואיך לשתף אתכם ב"שלו שלי". הבוקר כאשר בת דודתי שמופיעה אף היא בתמונה המשותפת לשלושתנו, שלחה לי את התמונה בה אני מתבוננת שוב ושוב מאז ההודעה  אתמול , והתכתבנו מעט על "שלו שלנו", הבנתי שזה הזמן לשתף אתכם ב"שלו שלי".

מהירי המחשבה בין הקוראים בוודאי יגידו לעצמם : "הא, היא מנהלל" ויחשבו שאולי היתה בינינו שכנות, או תחנות משותפות בחיים, או שהיא יודעת אם באמת צעקו מראש המגדל . אבל לא הנהלליות היא הסיפור המחבר ביננו, היא רק נמצאת ומסתתרת ברקע הדברים.

גם לא העובדה שממש אתמול בבוקר, בשעות בהן החזיר את נשמתו לבוראו, ישבתי לקפה של בוקר בבית קפה קסום במבנה טמפלרי באלוני-אבא, ביתו בשנים האחרונות, נהנית מיופיו של הטבע, ולא יכולה שלא להתבונן בו מבלי שהתיאורים של ספרו הכל כך מיוחד ואחר, "גינת בר" יחלפו בראשי.

 לא היה ספר של שלו ,שיצא שלא מיהרתי אל חנות הספרים כדי לרכוש אותו, ורק מחכה בחוסר סבלנות ל"ממתק" הבא שלו שייצא לאור, גם אם היו בו טעמים חמוצים ומרירים. את ספרו על הסבתא ושואב האבק אני נוהגת  לקנות בגרסתו האנגלית לאורחים מארה"ב, תוך המלצה חמה שאם משהו מחוויית הביקור בנהלל לא שלם להם, הספר ישלים את הכל ואף יהדר הידורים. כן, זהו הספר האהוב עלי מכל ספריו, לא רק כי היתה לי הכרות אישית עם אותה סבתא, ואף עוד כמה סיפורים עסיסיים , אלא כי הרגשתי בחלקים רבים ממנו שהוא בעצם מספר על ביתם של סבא וסבתא שלי בנהלל, רק שם שמות אחרים.

"שלו שלי", הוא שלו אחר משל האחרים, בחיבור הדמים החזק שהיה ביננו, ודובר פעם אחת, ומעומק הלב . "שלו שלי" הוא "שלו של משפחת בביוף". אחיה הצעיר של אימי, דודי ראובן בביוף ז"ל, נפל במהלך פעילות מבצעית כלוחם ב"סיירת גולני" בלילה קודר בשלהי נובמבר 1967. באותה תקרית כואבת ששינתה את חיי, חיי בני משפחתי והמעורבים האחרים לעד, מאיר שלו, חברו לצוות ולמסלול שהיה סמוך מאוד אליו,  נפצע פציעה קשה מאוד. למרות שאני הייתי אז ילדה בת שמונה, והוא לוחם מעל שמונה עשרה,  הברית והזיכרון נחתמו לעד.

*מצורפת הפניה לפוסט שכתבתי ראובן בעבר-כוחו של רצון

לאורך שנים רבות, שלו סימל בשבילי מבלי ידיעתו את הקשר החי לדוד המת. לפני מספר רב של שנים, שלו אמור היה להתראיין בתוכנית הבוקר של רזי ברקאי בגלי צה"ל. עוד לפני שדיבר אמר ברקאי  שהוא ידבר על התקרית ההיא, ואני נצמדתי לרדיו, מחכה לשמוע "עוד משהו" על מה שאמי מלכה ז"ל ואחותה אסתר (חוסני) ז"ל , תמיד רק רצו לשמוע עוד ועוד, ולדעת עוד ועוד, ואנחנו הבנות שלהן ספגנו מהן, והמשכנו את דרכן. שלו התחיל לדבר, וברקאי רק רצה שיספר על פציעתו שלו, והוא רצה פחות. ברקאי הקריא את "נהי הנמר המעופף" אותו שיר קינה שכתב אביו הסופר והמשורר, יצחק שלו ז"ל לזכרם של נופלי הסיירת, ושלו דיבר מעט ושתק הרבה, מזכיר במעט בדרבון המראיין את הפציעה הקשה בעטיה בילה תקופה ארוכה מחייו בניתוחים ובשיקום, ואת הנופלים.

משסיים לדבר, שוחחתי עם בתיה, הפקידה של הסיירת (על הדרך בה שמרה על קשר עם משפחות הנופלים כתבתי פוסט בעבר) ושיתפתי ברשמיי, והיא אמרה לי: "דברי עם שלו" ונתנה לי את מספר הטלפון של הסופר החשוב. "זה בסדר?" שאלתי. אחרי הכל מה כבר יש לי להוסיף לו, והיא אמרה לי:" חשוב שישמע אותך ישירות ולא דרכי" . בשיחה שררה ביננו הבנה מלאה. הוא שיתף אותי בעד כמה הוא רוצה לשכוח את התקופה הכואבת והמייסרת הזו בחייו ועד כמה הוא זוכר את דודי האהוב ואת זכרם של הנופלים האחרים באותה פעולה. הבנתי אותו מאוד ברמה האישית, וסיפרתי לו עד כמה התקופה הזו היתה משמעותית עבורי, ואמרתי לו שאני זוכרת את מראהו  במיטת פציעתו בבית החולים "העמק" בעפולה.

סיפרתי לו שבדרך בה ההיסטוריה מייצרת וכותבת תסרטים משל עצמה, ביום סיום ה"שבעה" לראובן, כשאמא עמדה לחזור ולהצטרף אל בני משפחתה האחרים בירושלים, כדי לעלות איתם לקבר, היא הובהלה בסופו של דבר מתפתלת מכאבים  אל בית- החולים, וסיימה את היום מנותחת מדלקת תוספתן חריפה שאיימה להתפוצץ.

העמק היה אז קטן, וכך גם בית -החולים והמחלקה בה שכבה  אמא באמצע החדר הגדול שבקצה המסדרון, אותו חלקו עם הרבה נשים נוספות. כשהביאו אותי לבקר אותה, היה לה ריח אחר ופיג'מה של בית- חולים. בחדר הקטן הצמוד לו, שכבו הפצועים מהתקרית, החברים ליחידה של ראובן ז"ל. גברים צעירים, לוחמים, במיטות של בית -חולים עם צינורות, בקבוקים ועמודים. נכון, הייתי אז "רק" בת שמונה אבל אין דבר שלא נחרת בי באותם רגעים, ריחות, מראות, קולות ורחשים. אמא רצתה רק דבר אחד , ועל זה נסבו השיחות  עם שאר בני המשפחה והקרובים המבקרים. היא רצתה להגיע אל החברים, ולשמוע מהם מה היה, כאילו שידיעה של עוד פרט כזה, או אחר תשנה במשהו את המציאות הקשה אליה נקלעו חיי כל המעורבים. ואילו המבקרים רק הסבירו לה שאי אפשר, וזה לא נכון, לא לה, לא להם, לא במצבה, לא במצבם. אמא לא ראתה אותם, אבל אני כן ראיתי, ככה בכניסה וביציאה מהחדר שלה, כמו שילדה מבוהלת בת שמונה, שחייה התהפכו באחת  יכולה להתרשם ממראות של בית- חולים.

היות ששלו נהג להגיע לנהלל כל שנה ביום הזיכרון, לאנדרטה ולבית -העלמין, מלווה את בני משפחתו, משפחת בן-ברק  האבלה על זוהר ז"ל ,בן -דודו שנפל בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור, פגישותינו היו תמיד בסימן השכול והעצב. משנפגשו עינינו לרגע קט, חלף בהן הנהון של הבנה השתתפות וכאב.

בשנים האחרונות תדירות המפגשים בינינו גברה. ככל שחולפות השנים, הלוחמים והחברים מתבגרים, הנצח מתקרב ואיתו הצורך בהוקרה, הכרות והנצחה. כך נערך ערב הוקרה לבתיה, הפקידה של הסיירת, בסיומו שלו ניגש אלינו, "האחייניות של בביוף" (בת דודתי אילנה המונצחת בתמונה, רינה ואני) ללחיצת יד ותמונה משותפת. ובנובמבר שעבר נפגשנו שוב בחנוכת האנדרטה אותה הקימו החברים לנשק והמשפחות לזכר הנופלים, סמוך למקום הנפילה, לזיכרון עולם.

בשנה שעברה, כשהתכנסנו אחר הצהרים ביום הזיכרון על יד האנדרטה בנהלל (ככה זה בנהלל, הטקס מתקיים אחר הצהרים, מתחיל באנדרטה במושב ואז עולים לבית העלמין) ראיתי את שלו על כר הדשא והתקרבתי לעברו, באינסטינקט של ילדה בת שמונה , לרגע שבתי להציג את עצמי, אחרי הכל, הוא הסופר הידוע, ואני "סתם" ילדה מנהלל. הוא הסתכל בי במבט נוזף כמו שהוא ידע, כאומר:" את חושבת שאנחנו לא מכירים?" ולחצנו ידיים בלחיצה חזקה וחמה של שותפות. לא שיערתי שתהיה זו לחיצת יד אחרונה, של פרידה,  מזכרו החי של הדוד המת, שמת.

שלו יקר, תנוח בשלום על משכבך וינעמו לך רגבי אדמת בית העלמין בנהלל, בו אתה עצמך הפחת חיים .

תודה לכל מי שעזר לי לסדר את המחשבות ביממה האחרונה ולהגיע לכתוב את הדברים, ולאלו המאזינים לכאבי לאורך השנים.

בתמונות: אילנה זינגר, בת ודתי ואני עם שלו באירוע ההוקרה לפקידה של הסיירת שנערך לפני מספר שנים בחצרו של האלוף אורי שגיא. תמונת מגדל המים בנהלל, תמונתו של ראובן ז"ל, תמונה של ראובן ז"ל, אמא מלכה ז"ל, ואחותה חוסני, אסתר ז"ל איתי מספר שנים לפני נפילתו, תמונה של מספר מחבריו של ראובן לנשק בחנוכת אבן ההנצחה במקום הנפילה