לפעמים, אני כותבת בפוסטים שלי בהרבה מילים, כדי להמחיש במה מדובר. הפעם, התמונות ידברו בעד עצמן, אבל אתם מכירים אותי, פטור מלא ממילים אצלי הרי אי-אפשר, אז כמה מילים של הסבר, פירגון והתרגשות.
בנהלל שלנו, יש אישה אחת. האמת שחשבתי לכתוב "ילדה אחת" כי את ניר הבת, אני מכירה מאז שהיתה תינוקת רכה, היא נמנית על שכבת הגיל של אחת מבנותיי, מה שקרוי אצלנו בנהלל "הכיתה", וליוויתי את צמיחתה וגדילתה . אז ניר הזו, מעבר לכל סגולותיה שאחת מהן הוא תפקידה הנוכחי כמנהלת הקהילה של נהלל, היא מסתבר גם חולמת חלומות. וככה, באחד מהלילות האחרונים של הסגר האחרון, חלמה ניר על דגם ענק של המושב, שאליו כל משפחה תביא דגם מוקטן של הבית שלה, שישתלב בתוך המארג השלם של הכפר כולו. כשקמה בבוקר וחלקה את חלומה המעט מוזר אפילו לדבריה, עם אחד מידידיה, אמר לה מיד:" זה אחלה רעיון!" באותו רגע ניר התחילה איך היא הופכת את החלום למציאות הכי מהר שניתן, כדי לא לפספס את הסגר הזה. מה שמעיד שניר גם בחורה אופטימית, כי לו היתה סקפטית כמוני למשל, היתה חושבת שעוד יגיע הסגר הבא, ושעוד יהיה זמן.
אתם מבינים שכדי לממש חלום, ולהפוך אותו למציאות, לא מספיק רק חולם אחד. ממש כמו שנאמר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. צריך גם כפי הנראה כפר שלם כדי לשמח את הילדים בכפר, להפעיל אותם, ולהנעים עליהם את ימי הסגר והתקופה המוזרה הזו שנקלענו לתוכה. בכפר שלנו, ברוך השם, לאורך כל מאה שנות קיומנו היו וישנם רבים כאלו. אני בטוחה שראשוני הכפר, הנקראים אצלנו "המייסדים" יושבים להם בנחת בפרלמנט של מעלה, לא על הגבעה בשימרון , אלא אצל היושב במרומים, ואומרים מרוצים: "עלו עלינו, הבנים" ואז אחד מהם בטח מתקן את השני, אולי כמו הזקנים עם העיתון ב"זהו- זה" ואומר: "איזה בנים? זה כבר הריבעים והחימשים" (בתרגום לעברית שימושית: בני הדור הרביעי והחמישי).
לניר, שהיא גם הנינה של תמרלין, יש תומכת גדולה שעומדת מאחוריה, ועומדת גם בראש ועד הכפר. אפשר לציין ששמה הוא תום עייק-אבירן, אבל בפרלמנט של מעלה הם אומרים: "הנינה של ביקובסקי". וכמו שסיפרה לי ניר, כשצץ לה רעיון והיא מציגה אותו בפני תום, היא מיד אומרת לה:" יאללה, עופי על זה" והן עפות יחד והקהילה מרחפת בעקבותיהן.
במהלך השנה האחרונה, שנת הקורונה, הן המציאו ביחד לא רק את עצמן מחדש, מגנגלות בין הילדים, המשפחות, הקריירות, והתקופה שנחתה עלינו. אלא מנסות לייצר מחדש חיבור קהילתי, לכלל הציבור במציאות בה כל הכללים מתהפכים כל הזמן. כך, ביום הזיכרון, עמדנו כולנו בדום במהלך הצפירה ליד הבתים והמשקים שלנו בעיגול, רואים מרחוק את השכנים משמאל ומימין, ושומעים ממגבר ענק שהונף אל-על במרכז הכפר את טקס הזיכרון המצומצם שנערך ברחבת האנדרטה. טכסי הזיכרון בנהלל תמיד מרשימים, אבל יישאר חרות בלבבות לעולמי עד. גם כל החגים האחרים עזרו לנו לגלות ולחוות את העיגול שלנו מחדש. כשטרקטור אחד רתום לעגלה שעליה מערכת הגברה ונגנים, אחריו אחד עם ליצנים, אחריו עוד אחד עם בירות ומעדנים, ואחריהם עוד אחד עם אחד שמצחיק את כל השכנים.
גם חגיגת -שבועות המסורתית , שבה בכל שאר השנים כל הכפר יוצא החוצה אל המאגר או השדות בתהלוכת עגלות וסוסים ומקבל אלפי אורחים, הגיעה אלינו השנה בזכותן ובזכות עוד רבים וטובים כשדבר לא חסר בה ,היישר אל פתחי הבתים. תהלוכה שמחה צוהלת ואינסופית כמעט של טרקטורים ישנים וחדשים, קטנים וגדולים, מחוללות, מכהנים, עגלות נושא, תינוקות רכים וסוסים עם רוכבים.
לחלום שבונה מציאות, צריך שותפים. ובנהלל, לשמחת כולנו מיד נרתמים רבים. לניר חברה דרור לוין , זאת עם הרעיון והלבטים, וזאת עם הפרקטיקה של הביצוע והפתרונות המעשיים. מייד סומנו המידות, הובאו מחצלות, נגזרו יריעות וניירות, כבישים ושדות, ובין לילה קם עיגול. כל בני משפחתה של דרור התגייסו. שחר בעלה, ילדיה, ואלה גיסתה לקחו על עצמם גם את הקמת כל מוסדות הציבור. ככה זה אצלנו בכפר, גם כשמייסדי המושב קידשו את החיים הפרטיים על פני חיי הקולקטיב, וכל משפחה עשתה לביתה, עדיין האמינו בחשיבות, נחיצות, ובכוח הציבור והציבוריות. אני בטוחה שגם אלימלך והדסה מקימי שבט לוין (ששמעתי עליהם כל-כך הרבה ממורתי האהובה, עדינה) , מתמוגגים להם שם למעלה בפרלמנט שבשמיים, מיצירות הדורות הממשיכים.
ניר פנתה אל אשרת טל, מנהלת בית- הספר היסודי , שנענתה ברצון ונתנה את אולם הספורט שעומד כרגע שומם מתלמידים לצורך המטרה. ואורה, אשתו של הנכד של ישראל בלוך, זה שהיה עוד ממייסדי אום -גוני, המשמשת כמזכירת בית הספר סייעה אף היא.
אני מודה, שמלכתחילה, למרות שקראתי את כל הפרסומים בקבוצת ה"ווטסאפ" של נשות המושב על היוזמה, לא מאוד התרגשתי. הבנתי שיש כאן רעיון יצירתי נחמד כדי להעסיק את הילדים הצעירים ומן הסתם גם את הוריהם. בשנה האחרונה, בטח בתקופות הסגרים , אין יום שאישי ואני לא קמים ומברכים את הברכה הידועה:" ברוך שאין לנו כיום ילדים קטנים" מלאי הערצה להורים הצעירים שצריכים גם לעבוד ולהתפרנס, גם לפקח ולהעסיק את כל ילדיהם במציאות המזומזמת הזו, וגם לנסות לא להפסיק לנשום, ולשמור על זוגיות ועל שפיות.
אבל רגע אחרי שעלו התמונות המקסימות הראשונות, מהכפר שקם לו על משטח הלינוליאום במרכז הכפר, וייצג מה שנעשה בהרבה כוונה, אהבה, כישרון ויצירתיות של כל אחת מהמשפחות, נורא רציתי לקחת חלק. בתור התחלה הלכנו אמש אישי ואני כדי לצלם ולהתרשם. עד מהרה מצאתי את עצמי מדלגת בגרביי על פני המחצלות, וברחבי העיגול שעל הרצפה, בוחנת כמעט כמו במציאות מי בנה מה, אצל מי יש חריגת- בנייה מעבר ל 20X 20 ס"מ שהוקצו לו, מי השקיע, מי קצת פחות, ומי הגדיל לעשות והשתמש בחומרים יקרים, או במתכננים מוכשרים. אודה שעד מהרה התעורר בי הרגש הנהללי הישן: "מה, ואצלנו לא יהיה כלום?" מיד התחלתי לחשוב איזה בית מקורי אני אקים ואניח שם, כמו שהוגדרה מראש המשימה, דגם ריאלי, או דגם מהחלומות. אז אולי בכלל אבנה בית שכולו יהיה מפיסות טלאים של בדים, ממולא באקרילן רך. ואולי אפילו ברוח השנה האחרונה, בית ממסכות.
האמת, שבמהלך הלילה החולף , חלמתי על אי אלו רעיונות, אז אם הסגר יוארך, אולי עוד תהיה לי הזדמנות גם לבצע. בינתיים הסתפקתי בלראיין את ניר, לכתוב לתעד, ולהודות.
שמחתי לשמוע מניר שאמש באו לבקר שם שתיים מבנות הדור השני (למען הדיוק ההיסטורי לא ילידות, אלא כלות) הנושקות לגיל גבורות, וגם הן התרגשו מאוד, וחשבו מה הן הולכות לבנות.
אני מרשה לעצמי להגיד שבתוך כל התקופה הזו, עדיין לא ברור לי איך תיראה חגיגת ה-100 למושב, בח' באלול בקיץ הקרוב. אני יודעת איך חגגו כאן בשישים השנים האחרונות. מה שבטוח, שבחסות הקורונה, אם נתבונן רגע במבט חיובי לאחור נראה שהיתה פה חתיכת שנה של חגיגות, שבאמת, עלו על כל דמיון, כשהמעגל שב והמציא את עצמו כל פעם מחדש, בזכות החולמים, העושים והיוזמים.
אז שלא נעיז להפסיק ולחלום. וסבא וסבתא וולף, אם אתם שומעים שמה למעלה, אני מבטיחה שתכף אחרי שאסיים לכתוב את הפוסט, אלך לבנות.
מרשים כל פעם לגלות עד כמה רבים המתנדבים בנהלל שנותנים מכישרונם, מזמנם וממרצם למען הקהילה, במגוון תחומים ופעולות-היו ברוכים! אם לא הזכרתי חלילה מישהו מהעושים בפרויקט הזה, אני מתנצלת, ואשמח להוסיף ולתקן.
