קרמבו ופלסטר- "מבצע סבתא"(לא מה שחשבתם)

כידוע לכם אני  כבר כמה שנים נהנית להיות ולהיקרא "סבתא". וכידוע לכם, גם אין באוניברסיטה או בכל מקום אחר בעולם (בינתיים לפחות) קורס שמכין ומכשיר לתפקיד המיוחד הזה. הרבה ממנו נבנה "תוך כדי תנועה", עם הבנות מההורות, זיכרונות מהילדות, הרבה רצון טוב ,ומעט הכוונה מהנכדים עצמם. לעיתים, ההכוונה שלהם יותר ממרומזת, כפי שתיווכחו אם תקראו את הסיפור הזה עד סופו. אבל בואו נתחיל, כמעט כמו שמקלפים "קרמבו" מקליפתו,  לאט לאט.

אחד התפקידים ששמור לי כסבתא, הוא נושא הפלסטרים. כאשר נכדתי מקבלת או חושבת שקיבלה, או שאולי היא עשויה לקבל שריטה או מכה, היא יודעת שהיא יכולה לבוא אלי כדי לבחור פלסטר. אני לא כזו גאונה גדול, ובטח לא ברפואה, אבל כשראיתי ב"סופרפארם" את כל הגיבורות שלה על גבי פלסטרים, מיהרתי לרכוש אותם בקופסת פח יפה, וכשרק יש לי הזדמנות, אני קונה השלמות ועדכונים, שאינם עומדים ביחס ישר לכלום. בפעם הראשונה שקניתי, אפילו הבנתי במעט צער שאני קצת רוצה שהיא תזדקק לפלסטר, כי אחרת מה כל הכיף? לשמחתי הרבה זה לא קרה. מרגע שנחשפה הנכדה לקופסת ההפתעות הוורודה הזו התפתחה תופעה מעניינת אחרת ,לעיתים היא מדמיינת שריטות או עקיצות. אז סיכמנו ביננו, שממש לא צריך להיפצע בשביל לקבל פלסטר, כי גם אם יש חשק, או כאב קטן, אפילו כזה שפלסטר לא מכסה אפשר לבוא לסבתא ולבחור  ביחד את האחד, או ליתר דיוק את האחת, הנסיכה מהקופסה.

לא מזמן, היא הגיעה אלי עם עקיצה חדשה,  ואחרי שבחרנו את הפלסטר, וגם עזרתי לה להדביק אותו, יצא לי בלי הרבה תכנון להגיד שאני מתנהגת "ממש כמו סבתא", ומיד המשכתי ואמרתי שסבתא שלי לא היתה שמה לי פלסטרים, אבל היתה נותנת לי מסטיק "בזוקה" או קרמבו, מתוך המלאי שתמיד היה לה בארון. כשאני חושבת על זה עכשיו, מאוד הגיוני שהיא לא העניקה לי פלסטרים. נזכרתי בפלסטרים שהיו מדביקים לנו לעיתים במרפאה . האמת שהזיכרון נדד אל  איך היו מסירים לנו אותם, במריטה מהירה וחזקה תולשת שערות ממקומן ולב ממקומו ואחר-כך עוד מנקים את שרידי הדבק עם בנזין לבן על גבי צמר -גפן.

נכדתי הנבונה, מיד שאלה "מה זה קרמבו?" "תראי" אמרתי לה, ואביה שלצדנו מנסה אף הוא להסביר : "זה מין ביסקוויט כזה שאוכלים, שמעליו קצף לבן והוא מכוסה בשוקולד". היות שהדבר הכי דומה לתיאור זה "מילקי", וזה ממש לא, אמרתי לה שאני לא יודעת אם מייצרים כאלו כיום, אבל אם כן, אקנה, ואתן לה לטעום.  ואז נזכרתי שקראתי לפני כמה שנים במדור שיווקי כלשהו שהתלבטו אם להמשיך לייצר את הקרמבו, או לא, וכיום הם משווקים אותו, רק ללא האריזה שכל כך אפיינה אותו בילדותנו, הניר הצבעוני המוזהב או המוכסף, שנקרא בשם הגנרי "זהבים". כי בואו נודה, באיחור של יובל שנים, שחלק ניכר מההנאה מהקרמבו, היתה להתרשם מעטיפתו, ליישר את "הזהב", ולשמור אותו שלא יתקפל או יתקמט בין דפי אנציקלופדיות וספרים גדולים חשובים.  כילדים, לא נהנינו מגלידה  בחורף, לדעתי אפילו לא שיווקו אותה, ואני בספק אם בכלל ייצרו אותה, ואמרנו לנו, ומסתבר שגם אכלנו:" שקרמבו זה הגלידה של החורף". לא היו יום- הולדת, אירוע או מסיבה שלא חיכינו שיחלקו לנו בסופה מאריזת הקרטון והמרובעת והגדולה את המעדנים הללו.

נכדתי מסתבר, נחושה כמעט כמו סבתא שלה. וכשהיתה למחרת עם אמא שלה בסופר המקומי, שבה הביתה עם אריזת פלסטיק כחולה כזו שנראית כמו אריזה לשמירת ביצים, עם שמיניית קרמבואים, ערומים ומופשטים מכל זהבם וזוהרם. הנכדה שכל- כך רצתה את טעמו של הקרמבו מסבתא, שמה אותו בארון המטבח שלי, וחיכתה בסבלנות עד שאסיים שיעור או פגישה. ואז נכנסה לחדר העבודה שלי ואמרה:" סבתא, אני רוצה קרמבו, הבטחת לי".  "בסדר" עניתי, "אני מבטיחה ללכת ולקנות". "לא" אמרה לי הקטנה :"אמא ואני כבר קנינו, זה בארון שלך, אבל חיכיתי שאת תתני לי". הלכנו אוחזות ידיים ונרגשות למטבח, הקטנה הגישה לי בזהירות המתבקשת את הקופסא שהוציאה מהארון, ואני פתחתי אותה בידיים רועדות, מצטערת בעומק ליבי על שנעלמו ה"זהבים" האהובים, שהיו הזהב הכי יקר שהיה לנו במהלך הילדות, או בכלל. היא התישבה אל מול השולחן, לבושה באחת משמלות הנסיכות שלה, והחלה נוגסת במעדן הזה שליווה את ילדותי. האמת, זה היה מרגש, הקטנה שאין דבר שהיא לא טעמה, בטח הרבה יותר מסבתא שלה, חייכה בהנאה רבה, ועל שפתיה נמרח לצד החיוך המתוק גם הקרם הלבן והדביק הזה. בטח שצילמו אותה, הצילומים יפים ומרגשים, אבל את הנכדה הזו, אנחנו לא חושפים ברשת לבקשת ההורים, כך שתאלצו להאמין לי. הרגשתי סבתא מאין כמוה עם מוצר מזין לגוף ולנפש, תפארת ההמצאה והתעשייה העברית המתחדשת, ולא נשענת על גיבורי (או גיבורות) תרבות פלסטיק זולים מתרבות העולם והגויים.

ומה קרה בהמשך בוודאי תשאלו? אמרתי לכם, הילדה חכמה. הקופסא נשארה על מקומה באותו ארון. אחרי כמה ימים נעלמו ממנה עוד אחד או שניים, ויש לי כמה חשודים אפשריים, וזהו. היא לא ביקשה יותר ואני לא נתתי,לא הבכתי וגם לא שאלתי. אמרתי לכם, אין מוצר שלא צריך יחסי ציבור טובים, או לפחות עטיפה ראויה.

אז מה, עכשיו אני אספר לה שבסרט "מבצע סבתא", יש מישהו שקוראים לו "קרמבו" כי אכל הרבה קרמבואים, אמרתי לכם, היא חכמה…

וכך, ממש כמו באגדות, ואולי בהשראת  אותן דמויות מלכותיות של הנסיכות מהאגדות שמפארות את אותן אספלניות או "אגד מדבק" (השם העברי) אנחנו ממשיכות ברוטינה הנפלאה שלנו, וכשהיא נשרטת, נעקצת, או צריכה תשומת לב מסבתא, אנחנו פונות לקופסת הפח הוורודה והתמיד מנחמת.

אני לא יועצת שיווקית כזו גדולה, אבל נראה לי שצריך להציע לכולם, שאם אתם רוצים למכור, תשקיעו באריזה. כי אם נודה על האמת, בין הפלסטרים של ילדותי, של ילדותם של ילדיי, ושל ילדות נכדיי, היו הרבה שינויים, גם באריזה. אבל בטעמו של הקרמבו, אני לא בטוחה (ואני לא מתווכחת עם טבלאות השיווק וגרפי המכירה), אבל האריזה?

תמונות הפלסטרים -אוסף אישי מהקולקציה של סבתא מירב.

הקרמבו השלם והמותחל, והקרמבו העטוף ב"זהב" -מתוך הערך בויקפדיה

קופסת הקרמבואים.mako.co.il