בימים הללו, שכל מיני חיבורים בלתי אפשריים נחשפים וצצים להם , אני רוצה לייחד פוסט אחד לשני מועדים שונים באופיים, ומיוחדים כל אחד על פי

בתקופה בה אנו מצויים, הכל נורא קשה. בין כל הקשיים הגדולים, יש לי קושי קטן. נורא קשה לכתוב פוסט, ולכוון את פרסומו לרגע הנכון. כי

בימים שבהם למילים רגילות אין מילים, בחרתי לשלב לכבוד ט"ו בשבט, התייחסות לחלק מתורת ימימה אביטל ז"ל, המדבר על הקשר העמוק בין החקלאי לאדמתו, אבל כל אחד מאיתנו "כמו חקלאי" תמונת הפתיח צולמה בשדות קיבוץ רעים לפני ימים אחדים על ידי האמנית מרינה פורמן לוי.

סיפור על הפיחות במעמד המורה בחברה הישראלית, דרך סיפורו של מורה מתחזה למתמטיקה , שעבד באחד מבתי הספר התיכוניים בעמק יזרעאל, בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ושבה את לב תלמידיו בדרכים מגוונות מאוד, והרס לחלק מהם את ידיעת המתמטיקה עד היום. כן-הוא היה המורה שלי.

השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. אביא כאן את זיכרונותיי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.

פוסט ליום האזכרה לנופלים במלחמת יום כיפור. נכתב במהלך תקופת הקורונה והסגרים, בה נבצר מאנשי נהלל, כמו במקומות אחרים ברחבי הארץ לעלות ולקיים את האזכרה לנופלים בבית הקברות

סיפור פשוט על כביסה. כמו שבאוכל ובכביסה של אמא יש כל כך הרבה מעבר לכביסה , כך גם היתה "כביסת החיילים" בקיבוץ גניגר של פעם, הבית ממנו בא בעלי, ושהיה גם לי לבית לתקופה קצרה לפני כארבעים שנה.

אני מספרת על סיור ב"משכן האמנות" בעין חרוד, לא מנקודת מבט של מבינה באמנות, אני לא. אלא מעין של בת העמק וחובבת היסטוריה ישראלית, תרבות, חום, כוונה, אותנטיות, סיפור טוב, ולא פחות, קפה ועוגה טובים מאוד. לכן הפעם, יהיו יותר תמונות ממילים, אבל במקרה הזה, זה רווח נקי.

החורף האינטנסיבי שהתרגש השבוע על עמק יזרעאל, העלה סיפור מימים סוערים פחות בחורף האחרון בעמק, ואיתו סיפור מחויך על התמודדות עם אחד מאיתני הטבע בעמק לפני יובל שנים, כמו גם על החיבור בין שני ענקים, שלא לומר טייקונים, נהלל וכפר -יהושע. (אני מנהלל)

לקראת פתיחתה של עונת הרחצה בבריכת השחייה שנמצאת במרכז הכפר, אך טבעי היה שיצופו ויצוצו להם זיכרונות הילדות והנערות באותה בריכה, באחד מגלגולי העבר שלה. אתם מוזמנים לקפוץ איתי אל המים המצננים, והכי חשוב, אל תעשו פיפי מהמקפצה…

למרות שכותרת הפוסט אולי נשמעת לכם כמו שם של קיבוץ, או של גדוד שריון מסתער, היא ממש לא. היא ראשי התיבות של משהו מכובד לא

הפעם, אל תנסו אפילו למצוא קשר בין שם הפוסט לנושא עליו הוא מספר. יש בו אקטואליה, יש בו בריכת שחייה, יש בו מורה, יש בו זיכרונות ילדות, ויש בקשה צנועה שכל אחד ייתמקד במה שהוא טוב בו ויודע אותו, ואז…הכל ייראה עוד יותר טוב.