בימים שמיד לאחר מלחמת יום כיפור, נכנס מושב נהלל ל"שגרת חירום" ובמהלכה נדרש הנוער הצעיר בכפר להשקיף ממגדל המים על שדות המושב כדי להתריע ולמנוע הצתות. אספר כאן בהומור מה התרחש במהלך המשמרת של שתי נערות מעט רעבות ולחוצות, שאחת מהן היתה אני.
פוסט ליום האזכרה לנופלים במלחמת יום כיפור. נכתב במהלך תקופת הקורונה והסגרים, בה נבצר מאנשי נהלל, כמו במקומות אחרים ברחבי הארץ לעלות ולקיים את האזכרה לנופלים בבית הקברות
הימים הללו, ה"ימים הנוראים", הם התקופה בה אנו עוסקים שוב ושוב בנושא התשובה. הסיפור שלי שב אל שנים רחוקות, ומביא איתו תשובה. אמנם מעט מוזרה כפי שתגלו, והדרך עד אליה פתלתלה ומסולסלת, אבל תשובה.
סיפור פשוט על כביסה. כמו שבאוכל ובכביסה של אמא יש כל כך הרבה מעבר לכביסה , כך גם היתה "כביסת החיילים" בקיבוץ גניגר של פעם, הבית ממנו בא בעלי, ושהיה גם לי לבית לתקופה קצרה לפני כארבעים שנה.
סיפור על טלית שכולה תכלת. האם ראיתם פעם טלית שכזו? אני בדרך כלל רואה טליתות שהן רק בגווני לבן, שמנת או קרם. אם תמשיכו איתי לאורך הפוסט אולי תראו אחת כזו
סיפור עצוב וכואב על זמן שעצר מלכת, תרתי משמע, בעקבות פציעתו של זאב-אישי במהלך "מבצע שלום הגליל" כמו שנקראה אז "מלחמת לבנון הראשונה", כשאנחנו נשואים שבועיים בלבד, ומברכים ומודים אחרי ארבעים שנה שכך הסתיים הסיפור עבורנו.
איך משתלבים יום הגשם הראשון בשנה, שקי יוטה, חופשה חלומית באילת, טיול בארצות הברית,הבוץ המיתי של מושב נהלל, חג המולד, מורשת משפחתית ועוד כמה עניינים?בואו נראה
החורף האינטנסיבי שהתרגש השבוע על עמק יזרעאל, העלה סיפור מימים סוערים פחות בחורף האחרון בעמק, ואיתו סיפור מחויך על התמודדות עם אחד מאיתני הטבע בעמק לפני יובל שנים, כמו גם על החיבור בין שני ענקים, שלא לומר טייקונים, נהלל וכפר -יהושע. (אני מנהלל)
סיפור שמתחיל ביום אוקטובר חמים וקייצי, והזיכרון של כותבת הבלוג שמתעורר נוכח שלט חוצות, המזמין לבוא ולרכוש מגפי גשם במחיר מוזל. על השנים בהם היה חורף, היה גשם, ובעיקר היה הרבה בוץ במושב נהלל.
סיפור על תחנה לבנה, שכמותה היו פזורות רבות ברחבי עמק- יזרעאל, המזרחי והמערבי. הסיפור עושה דרך ארוכה על- פני שנים ומרחבים. הוא מתחיל בשנות הארבעים בה נבנו התחנות, פה בעמק, וגם מסיים כאן, רק עובר מצדו האחד של העמק לשני, וגם מבקר בתל-אביב, ואפילו בחוף המזרחי וגם המערבי של ארה"ב. הכל כתוב בחיוך קליל של יום קיץ חם במיוחד
סיפר שמתחיל ב"שוק איכרים" מקומי לכבוד חג השבועות, במושב ותיק בעמק, ומעורר זיכרונות מימי הבראשית של הכפר, ושל כותבת הבלוג עצמה.
מושב נהלל, שעלה על הקרקע בח' באלול תרפ"א (1921) , חוגג השבוע את יום הולדתו ה-97. סיפור קליל המביא מרוח החג בעבר ובהווה, דרך סיפור הפקתה של חולצת חג, לחג ה-80.
למרות שכותרת הפוסט אולי נשמעת לכם כמו שם של קיבוץ, או של גדוד שריון מסתער, היא ממש לא. היא ראשי התיבות של משהו מכובד לא
..בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…" הפעם סיפור על יציאת מצרים. לא יציאה אחת, אלא יציאות רבות, גם המצרים משתנות, אבל רוח האדם היא אחת, וכשהכל מומתק לו בקצת טעם של שוקולד, יוצא סיפור מיוחד. מוזמנים לדלג איתי בין התקופות והגלויות בסיפור מתוך הלב לקראת הפסח המתקרב.
לפי שם והכותרת שנושא הפוסט , יש מי שעשוי לחשוב שאני הולכת להתייחס לאחד משיריה של קרול קינג המופלאה. או אולי בכלל לשירו של ניל
השנה "יום האשה", שלמדנו להכיר אותו כאן בארץ, מהנשים שעלו מ"ברית המועצות לשעבר", הוא יום עצוב ,בגלל מה שעובר עליהן שם ב"מולדת הרחוקה". אני הרחקתי עוד יותר, לאותה מולדת, ולשתי הסבתות שלי שבאו ממנה לפני קרוב למאה שנה, ומספרת סיפור עצוב על אחת מהן, שעברה מה שחלמנו בתמימות שההיסטוריה לא תביא לנו יותר, נדודים, תלישות ופליטות.
העולם רועש ורוגש, מה שלא פיללנו, מתרחש לנגד עינינו ואני באלגנטיות מנותקת כביכול, מספרת לכם סיפורי מעשיות על קרמבו ועל פלסטר. אבל אתם יודעים, אני הרי מכינה את הפוסט מבעוד מועד, ולך תדע מה יתרחש בעולם המציאות עד שהוא יופץ. אז בחרתי משהו שמצד אחד יגרום לכם לחיוך קל , מצד שני, יזכיר את סבתי, דובה ז"ל , שכל החיים חשבתי שהיא עלתה לפני כמעט שני יובלות מרוסיה, ורק בימים האחרונים אני מבינה עד כמה היא היתה אוקראינית בכלל. ובעיקר משום שכאשר אני צופה במסך הטלוויזיה, ורואה את הילדים הרכים והמנומנמים הללו עם פונפון וורוד מתוק על כובע צמר ותיק גב קטן, בו נמצאים כל ה"אוצרות". הופכים בלי להבין בכלל למה ומדוע באחת לפליטים. אין מה לעשות, אני כבר סבתא וגם חושבת כמו סבתא וליבי נכמר. אז משהו לכבוד כל הסבתות בעולם.
כיצד שימשתי במהלך שירותי הצבאי כקצינה מלווה לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ז"ל בהלווייתו של יגאל אלון ז"ל בקיבוץ גינוסר. וזאת בהומור מנקודת מבטה של "היד שמחזיקה את המטריה". קצינה צעירה שרוצה לא רק לחזור הביתה בשלום, אלא גם תמונה ב"מבט" מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה
התאריך המיוחד של היום 22.2.22, שחל אחת למאה שנה, הביא איתו לא רק מעט זיכרונות מחויכים על תאריכים מיוחדים, תכנונים מיוחדים ואפילו על הריונות ולידת ילדים, אלא פוסט מותאם שלא מפספס את גודל הרגע
סיפור שיש בו שני שוטרים, שטרם החלטתי מי מהם הטוב ומיהו הרע. אפילו יש בסיפור גם נערה (אחת לפחות). יש וירוס אלים ומגפה נוראה, יש זיכרונות מבית- ספר תיכון ערכי ונחשב בעמק, יש נזיד עדשים מהביל וזר פרחים מהגינה, ויש בקשה ,דרישה או תחינה לחופש וזכות בחירה. ואיך הכל מתיישב לו יחד? כמו תמיד בפוסטים שלי, צריך לצלול פנימה לקרוא בסבלנות ולראות איך בסוף הכל מסתדר.
