
הפיל שברגל
יש מבין קוראיי מי שירים גבה, וטוב שלא ירים כף רגל גסה וישאל בהתרסה: "מה פתאום היא כותבת על הפיל שברגל? הרי אם יש פילים
יש מבין קוראיי מי שירים גבה, וטוב שלא ירים כף רגל גסה וישאל בהתרסה: "מה פתאום היא כותבת על הפיל שברגל? הרי אם יש פילים
סיפור על הפיחות במעמד המורה בחברה הישראלית, דרך סיפורו של מורה מתחזה למתמטיקה , שעבד באחד מבתי הספר התיכוניים בעמק יזרעאל, בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ושבה את לב תלמידיו בדרכים מגוונות מאוד, והרס לחלק מהם את ידיעת המתמטיקה עד היום. כן-הוא היה המורה שלי.
הפוסט השני, והשבוע על מנהג יפה שהיה נהוג בנהלל, שחוגגת היום 96 שנה לייסודה, קנייה משותפת של מתנת חתונה מהציבור כולו לנישאים החדשים.
סיפור שמבהיר במה קשור סוס לתיקשור, והכל, בסטודיו "בדים מדברים" של כותבת הבלוג.
מן הסתם בטח שמעתם את המושג "יום כביסה", אבל מאמא שלי, למדתי מושג אחר, והוא "אוכל של יום כביסה". אמא נולדה בארץ, להורים שעלו מבוכרה, כן, בוכרים. בני העדה הבוכרית מצטיינים בכל מיני תכונות ומעלות, אבל לעניות דעתי התכונה הטובה והחשובה בעדה הבוכרית, היא האוכל.
אז למה זכיתי להכיר את המושג "אוכל של יום כביסה"? כי יש מאכל בוכרי אחד שאני אוהבת במיוחד, והוא ה"שולה". לא שולה כמו "שולה מעפולה", לא שולה כמו "שולה הפנינים", אלא פשוט שולה, כמו תולה או חולה.
דברי הספד לסופר מאיר שלו, עם פטירתו מהזווית האישית שלי, כבת למשפחה שכולה שאיבדה את דודה, לוחם סיירת גולני, ראובן בביוף ז"ל באותה תקרית בה שלו נפצע קשה בנובמבר 1967
סיפור לחנוכה שיש בו הכל. עבר הווה עתיד. לאומי, דתי ציבורי ופרטי.
סיפור על אתרוגים מהסוכה בנהלל לפני הרבה הרבה שנים, ובתוכו, גם כל שאר המינים. כמו תמיד, ובטח בסוכות, אתם מוזמנים
השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. אביא כאן את זיכרונותיי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.
בימים שמיד לאחר מלחמת יום כיפור, נכנס מושב נהלל ל"שגרת חירום" ובמהלכה נדרש הנוער הצעיר בכפר להשקיף ממגדל המים על שדות המושב כדי להתריע ולמנוע הצתות. אספר כאן בהומור מה התרחש במהלך המשמרת של שתי נערות מעט רעבות ולחוצות, שאחת מהן היתה אני.
איך מצאתי אוצר יקר ערך ב"שוק הפשפשים" ביפו, ובזכותו-ברכתי את כל העולם ואשתו ,בשנה טובה, ובאותו
מעשה ממש, מוכר מזדמן אחד מאותו שוק, זכה לחייך כל השנה!
סיפור המשלב את אחד מסימני החגים, הרימון, עם חווית טיול, ומפגש מיוחד באי היווני רודוס.
איך משתלבים יום הגשם הראשון בשנה, שקי יוטה, חופשה חלומית באילת, טיול בארצות הברית,הבוץ המיתי של מושב נהלל, חג המולד, מורשת משפחתית ועוד כמה עניינים?בואו נראה
החורף האינטנסיבי שהתרגש השבוע על עמק יזרעאל, העלה סיפור מימים סוערים פחות בחורף האחרון בעמק, ואיתו סיפור מחויך על התמודדות עם אחד מאיתני הטבע בעמק לפני יובל שנים, כמו גם על החיבור בין שני ענקים, שלא לומר טייקונים, נהלל וכפר -יהושע. (אני מנהלל)
סיפור שהוא ברכת יום הולדת לעצמי, למרות שאהיה בסוף השבוע רק בת 59, הפכתי באחת לאחת מ"זקני הכפר", רוצים לדעת איך? בואו תשמעו סיפור. כרגיל, הרבה נוסטלגיה נהללית מקומית,הומור, אהבת אדם, ומפגשים אנושיים.
סיפור שמתחיל ביום אוקטובר חמים וקייצי, והזיכרון של כותבת הבלוג שמתעורר נוכח שלט חוצות, המזמין לבוא ולרכוש מגפי גשם במחיר מוזל. על השנים בהם היה חורף, היה גשם, ובעיקר היה הרבה בוץ במושב נהלל.
סיפור על תחנה לבנה, שכמותה היו פזורות רבות ברחבי עמק- יזרעאל, המזרחי והמערבי. הסיפור עושה דרך ארוכה על- פני שנים ומרחבים. הוא מתחיל בשנות הארבעים בה נבנו התחנות, פה בעמק, וגם מסיים כאן, רק עובר מצדו האחד של העמק לשני, וגם מבקר בתל-אביב, ואפילו בחוף המזרחי וגם המערבי של ארה"ב. הכל כתוב בחיוך קליל של יום קיץ חם במיוחד
סיפר שמתחיל ב"שוק איכרים" מקומי לכבוד חג השבועות, במושב ותיק בעמק, ומעורר זיכרונות מימי הבראשית של הכפר, ושל כותבת הבלוג עצמה.
אין כפר בעולם, שמכבד את עצמו, שאין לו "סינימה" משלו. לנו בנהלל, היה גם היה, ועדיין ישנו. "בית העם" ניצב במרכז הכפר מחכה בשיממונו לתיקונו, ובינתיים, מה שנשאר לנו, זה להתרפק על הזיכרונות. מוזמנים לצפות איתי בסרטים שלי. מסתבר שגם כשהקולנוע היה בשחור לבן, החיים היו מלאי צבע.
כל הזכויות שמורות למירב גולדוין
עיצוב האתר: ליאור ליפשיץ | בניה: נטלי אוליאל