ותשמרי על הגרביים…..

אחרי שסיימתי לכתוב על מסך המחשב את כותרתו של הפוסט, ועשיתי אתנחתא קצרה, אחת מבנותיי, שאלה אותי: "אמא, על מה את כותבת השבוע?" ברור לכם שסירבתי לגלות לה. "אז לפחות  מה הכותרת?" המשיכה והתעקשה. כאשר "נשברתי" ושיתפתי אותה, היא שאלה אותי האם מקור השם והפוסט נעוץ בעובדה שאני כל הזמן שומרת שבתה הקטנה, נכדתי הצעירה מאוד, שמאבדת מידי פעם את אחת הגרביים שלה במהלך התמרונים הקרקעיים המשולבים שהיא עורכת על משטח הפעילות שלה, בין היפוכים לתחילת זחילה תהיה "גרובה" בחזרה. "לא" השבתי לה, "אני עדיין בשלב הצבא שלך ושל אחיך ואחותך, ומסתבר שקצת גם בתקופת הצבא שלי…"

אז כשאני הייתי בצבא, היה מן סלוגן סלנגי כזה :" …ותשמרי על הגרביים…" שבא והלך כמו הרבה ביטויים אחרים, ולא אמר למעשה כלום. אבל מסתבר שאני הפנמתי אותו באופן מוחלט. לא רק שכחיילת שמרתי על גרביי הא' הלבנות שלי, וקיפלתי אותן יפה בטקסים רשמיים וחשובים בתוך "נעלי הגולדה", אלא שאם תמשיכו ותקראו את הפוסט עד סופו, תראו ששמרתי בנאמנות יתרה גם על גרביים של אחרים.

בוודאי תשאלו את עצמכם מאיפה עולה לו בראשי סיפור גרביים ארצי  שכזה, בימים שבין פורים לפסח, כשכולם טרודים בעניינים שברומו של עולם, כמו ניקיונות, תכנון הארוחות המשפחתיות, ולא פחות חשוב מזה בדינמיקה הבין והתוך משפחתית ודורית.

לא מזמן, היינו בחופשה קצרה בדרום הארץ. אחד מחלקיה המתוכננים מראש, היה ביקור קצר אצל בננו שעשה את מנוחת השבת מ"שביל ישראל" ,בו הוא צועד בתקופה האחרונה במצפה- רמון. היות והוא ביקש שנביא לו איתנו זוג טוב של גרביים טרמיות, למרות שלא תכננו הפעם לערוך קניות באילת, מצאנו את עצמנו מתרוצצים (באהבה, רצון וכוונה) בין מספר חנויות מטיילים וחיילים כדי לבחור עבורו את הזוג הנכון, שגם יחמם מספיק, וגם יינדף במידה הראויה וגם לא יכביד על המשקל. חשבנו לקנות ארבעה זוגות, לקחנו שניים (ידעתם שגרביים, גם ארוזות לא ניתן להחזיר לחנויות? משום שהן נחשבות כהלבשה תחתונה) והוא בחר לו זוג אחד. נזכרתי שבמהלך תקופת שירותו הצבאי תמיד דאגתי שישוב לבסיס מצויד בהרבה זוגות גרביים נקיים ,ריחניים ורכים, שהיו תמיד במצב צבירה הפוך לחלוטין  כשהוצאתי אותם מהתיק לכביסה, ובאמת שאין מה להרחיב בנושא, החוויה מוכרת לכול מי ששרת בצבא.

כשחלפנו בהמשך דרכנו צפונה על- יד "בה"ד 1", סיפור הגרביים שהחל להיסרג לו בראשי, כבר התקדם בעוד כמה שורות. נזכרתי שביום שבו החלה אחת מבנותיי את קורס הקצינים שלה , בצירוף נדיר שרק הכוכבים מאפשרים, אני הצלחתי ליצור קשר עם שליש הבה"ד, ומפקדי הפלוגה והצוות שלה, כדי להזעיק אותה לבקר ביקור אחרון של פרידה את סבה, שמצבו הבריאותי התדרדר לאחר ניתוח ב"הדסה". האמת שגם עם מפקד הבסיס הספקתי להתיידד, אבל זה כבר היה כאשר שיגרתי מכתבי תודה (תודה רוני). וכך יצא שאחרי יומיים בהם הספיקה להיפרד מסבא על יד מיטת חוליו וגם ללוותו בדרכו האחרונה, היא מיהרה לשוב לבה"ד. באחד מערבי ה"שבעה" בעודנו יושבים ומדברים עם חברים, הגיע סוף כל סוף הטלפון ממנה. "הכל בסדר אמא, הטילו עלי להיות מפקדת הצוות עד להודעה חדשה". "ואיך את?" שאלתי. "הכל אחלה" השיבה, " רק שיש לי מלא שלפוחיות על הרגליים מהנעליים הגבוהות שקיבלתי בבסיס, ואני לא ממש יכולה ללכת". ידעתי ,גם בזכות החברות שסביבי, שאחרי שהיא שיתפה אותי בכאביה היא בטח חוזרת להנהיג את הצוות ביד רמה, ואולי אפילו ברגל גסה. ומה נשאר לי לעשות? מה שאימהות צריכות לעשות. למחרת בבוקר שלחתי לה חבילה בדואר עם הרבה גרבי ב' שמיהרתי לקנות, פלסטרים ומשחות מתאימות, כדי להפוך את השפשוף לקל ונעים, או לפחות, לפחות כואב. "בטח אמא" היא אמרה לי עכשיו כששוחחנו, "זה ממש עזר, הייתי שמה שלושה זוגות אחד על גבי השני, מעל החבישה, כדי למנוע את המגע בעור".

ואז, אגב השיחה "הנמוכה" הזו שהתפתחה לה, אמרה לי בתי הבכורה, שתקופת הצבא שלה אף היא רחוקה מאוד :" אמא, את זוכרת כמה גרביים שלחת לי  לצבא?". "בטח" אמרתי לה "את זה באמת אי אפשר לשכוח". כאשר רק סיימה את קורס משק"יות הת"ש  היא הוצבה לגדוד שריון, והגיעה לעת לילה לבסיסו ב"קו אביבים". מאוחר באותו לילה היא  התקשרה אלינו, הוריה הדואגים, כדי לעדכן לאן בדיוק הגיעה ומה עובר עליה. אחרי ה"אמא" הראשון, הבנתי שכדאי לי להעביר מהר מאוד את השיחה לאבא, לא רק כי הוא בעל הדרגה הבכירה בבית.  אבל בכל זאת הפגנתי "קצינות" מתבקשת, ושמעתי שממש קר לה נורא, והיא קופאת מקור. אז העברתי את הטלפון לאבא, כי כל מה שהיה לי להגיד באותו רגע, וממש התאפקתי לא לומר, זה:" תארזי, אנחנו כבר באים לקחת אותך הביתה!". אבא כבר שמע ממנה איך פירקה את ה"גלילון" החדש שניתן לה לקראת המסדר במגורים, כמעט כמו שפירקה בקורס את ה"אם-"16 , והניחה את כל חלקיו על המיטה, רק לא ממש ידעה איך להחזיר אותם למקומם. תוך כדי זה היתה סירנה המבשרת על  "הקפצת מוצב" נוכח פני החיזבאללה, והיא שמה את החלקים בשקית ורצה לבונקר, ולקח זמן עד שמצאה שם מישהו  מספיק סבלני כדי שיעזור לה להרכיב אותם בחזרה.

אז מה נותר לי לעשות, מה שאימהות עושות, התחלתי לקנות לה גרביים. ולא סתם גרביים, אלא מחממות, כאלו של ה"ביוקר" , ולא חלילה "גרבי עבודה אפורים פשוטים" . בכל גיחה שלי לקניון הסמוך באלונים, ובאותה תקופה הייתי מגיחה אליו לפחות פעמיים בשבוע לענייני עבודה, הייתי קונה זוג או שניים עבורה בחנות "ריקושט", כדי שיהיה לה חם, שיהיה בשפע ושלא יחסר. אני לא יודעת אם היא לא ציידה איתן את כל הגדוד (בכל זאת, מש"קית ת"ש) אבל בכל תחנות חייה לאחר מכן, שכללו בין היתר קווים נוספים בכל אזור אחר בארץ, טיולים מאתגרים בארצות רחוקות, עבודה בארצות קפואות ולימודים בירושלים הקרה, הגרביים ההן המשיכו ללוות אותה, וכמו שאמרה לי השבוע, עוד נותרו כמה במצב עבודה במגירה.

וכך, תוך כדי שאני מגלגלת את סיפורי הגרביים במוחי, כמו שמגלגלים את חוט הסריגה על-גבי המסרגות. נזכרתי בסיפור מתקופת השירות הצבאי שלי, שבו, הלכה למעשה, שמרתי על הגרביים. ממש בראשית השרות, הוצבתי לקורס אלחוטניות בבה"ד 7. רבות מהבנות במחלקה שלי היו בנות קיבוצים. המפקדות שלנו, קיטרו כל ערב כשנערך המסדר, שכלל גם את חלוקת הדואר, שהן צריכות עגלה מיוחדת , כי לקיבוצניקיות לא מפסיקים לשלוח חבילות. היו חבילות מהמשק (כל משק בתדירות שלו) והיה גם חבילות מבית ההורים. לי גם היו הרבה דברי דואר, אבל רק מכתבים (לצעירים שבקוראיי נדרש הסבר -לא היתה אז "שעת ת"ש, או "טלפון נייד") מכתבים רבים וארוכים היו הקשר המשמעותי עם העולם החיצון. והנה, אנחנו עומדות להישאר שבת, מסדר של שישי בצהריים, והמפקדת אומרת לי: "מירב, יש לך חבילה". זה לא נשמע לי הגיוני, אבל השתרכתי אחריה למשרד הפלוגה. כשקיבלתי לידיי את החבילה משהו נראה לי עוד יותר לא הגיוני. על החבילה המלבנית, היו רשומות זו לצד זו, כתובתי הצבאית, לצד כתובתו הצבאית של אחד הבנים, קיבוצניק,  שעשה איתי שנת-שירות, ועליה איקס. לקח לי קצת זמן לפענח את המוזרות, מה החבילה שלו עושה אצלי, אבל כתובתי רשומה. הנחתי, ובדיעבד הסתבר שבצדק, שחברי, קיבל הרבה חבילות לבסיס , כי אמו היתה מאוד משקיענית, אופה ודואגת, והיות שהוא ידע שהוא יוצא לשבת הביתה , ושממילא לא יתגבר על החבילה הזו, מחק את כתובתו וייעד אותה ישירות אלי. (עוד הסבר לקוראים הצעירים בימים ההן חבילות לצבא היו מגיעות תוך יום). "טוב" אמרתי לעצמי, נזכרת בעוגיות הטובות שהיתה שולחת לו בחבילות מעין אלה לשנת- השירות, הרווחתי. נכנסתי לחדר, ואמרתי לבנות:" קיבלתי חבילה". פתחתי אותה ו….נו, אחרי כל ההקדמות שעשיתי לכם, ברור לכם מה היה בה. הרבה גרביים אפורים וגם כמה זוגות תחתונים.

הכל טוב ויפה, עכשיו למען השם, מה אני עושה עם כל הציוד היקר הזה, שאימהות אוהבות שולחות לילדיהם? הערכתי שגם אם נישאר עד סוף הקורס בבסיס ולא נצא , וגם אם יהיה מצור, ואפילו אם תפרוץ מלחמה פתאומית , וגם אם גורל המין האנושי יהיה תלוי בזה, לא אשתמש בתחתוני העבודה האפורים או הגרביים הקיבוציות שלו. בדקתי עם המפקדת, ולא היתה גם כל אפשרות לשלוח לו בחזרה את החבילה מהבסיס. עכשיו, לא רק שלא תועיל לי ותתפוס לי מקום שאין, אלא גם אצטרך להיסחב עם זה באוטובוסים ביציאה הבאה הביתה. כי אתם זוכרים-צריך לשמור על הגרביים!

לשמחתי, למחרת היום, הגיע במפתיע אחד מבני כיתתי מהמושב לבקר אותי בבה"ד. אחרי שמחת המפגש, ניסינו לפענח יחד את פשרה ומקורה של  החבילה המוזרה. בסופו של דבר הוא התנדב לקחת את כל הכבודה איתו, וכששב ביום ראשון, לטירונות המשותפת עם אותו בן-גרעין ב"סנור" (גם כאן הצעירים זקוקים להסברים, והמבוגרים מעדיפים לשכוח) , הביא לו לא רק דרישת שלום ממני, אלא גם את הגרביים.

אמרתי לכם. זה מה שאימהות יודעות לעשות, לשלוח גרביים, ועלינו, הצעירים, חובה לשמור על הגרביים. אז כנראה שהסלוגן לא היה ממש מופרך והיו לו ידיים ורגליים, או לפחות-גרביים.

התמונות של בן-גוריון בגרביו, ושל החיילות הצועדות במיני וגרביים נלקחו מתוך האתר נוסטלגיה אונליין

תמונות הגרביים נלקחו מאתר "ריקושט".

והכי חשוב. גרביים זה גם זכר וגם נקבה (תסתכלו בפרסומי האקדמיה) אז הלכתי לגמרי לפי הרגש.