תומכת לחימה

לעיתים יש לי פוסטים רכים, תמימים ונוסטלגיים, ולעיתים יש לי פוסטים "נשכניים". זה נמנה על הנשכניים.

בקלות הוא גם יכול היה לקבל כמה שמות שונים. החלק הקשה מבחינתי כשהתחיל להתבשל ולהתגבש בראשי, היה לבחור בעבורו את השם המתאים לו. יכולתי לקרוא לו: "המתנדבים בעם" אבל אז זה בטח היה מזכיר לכם את סבתא שלי, או את בני דורה, החלוצים.  אני נשבעת לכם שהפוסט הזה, הוא ממש לא: "סיפורי סבתא". אבל אם כבר פתחנו בה, בואו נסיים. לפני שנים רבות, כאשר הייתי מגיעה איתה לרגע של שיחה אינטימית בין נשים, היא היתה מספרת לי בכאב מהול בגאווה, והכרה בנכונות הדרך, שאת טבעת הנישואים שהעניק לה סבי בחתונתם, היא אינה עונדת. זאת לא משום שלא שמחה בנישואיהם, אלא כי תרמה אותה למען העם והמדינה, בימים שעוד לא היתה מדינה. יום אחד התקבלה החלטה בכפר, ולמחרת עבר נציג נאמן בין הבתים וביקש מהחברות לתרום את מעט התכשיטים שהיו להן, כמגבית לצורך קניית נשק עבור המדינה שבדרך. בכאב של אישה שמסרה את התכשיט היקר לליבה וגם היחיד שלה ,היתה מדגימה לי איך הסירה את הטבעת מאצבעה היישר אל תוך צרור הבד שהונח לפניה, וכמה היתה גאה כיאה לחלוצה מהעלייה השלישית על תרומתה  למען הכלל.

הנתינה הזו, לא אפיינה רק אותה. רבים נהגו כך בנהלל לאורך כל שנות קיום המושב, שיחגוג בקיץ הקרוב את יום הולדתו המאה. לאן שנקראו או נדרשו הם קמו, הלכו ונתנו. אבל לא רק הם, רבים בארצנו נתנו את כל מה שרק אפשר, כולל את חייהם, מתוך כוונה רבה ואמונה בצדקת הדרך. נתנו מבלי לבקש תמורה.

לכן, גם כשהגיע תורי לתת, נתתי בשמחה. כנערה התנדבתי לסייע לתלמידים חלשים בשכונת מצוקה, והדרכתי בתנועת הנוער של "בני המושבים". בסיום התיכון יצאתי ל"שנת -שירות" במסגרת "גרעין עודד" בעיירת פיתוח בגבול הצפון. לאחריה התגייסתי, יצאתי לקצונה, שירתתי בקבע, ואפילו נקראתי לשרות מילואים במהלך מלחמת "שלום הגליל". כבוגרת עבדתי שנים בחינוך והוראה, שהיא ללא ספק סוג של התנדבות גם כאשר מקבלים עליה משכורת. מכורח הנסיבות התנדבתי עוד שנים ארוכות לשאת לבד בנטל ניהול הבית ,גידול הילדים, והפעלת המשק והעסק כאשר אישי, זאב שירת במילואים כמ"פ בגדוד שריון. מילואים שהוגדרו מלכתחילה כהתנדבות, בעיקר משום שחרגו מכל כללי הפרוטוקול באורכם ובכמותם, אבל נדרשו מאוד למען בטחון המדינה.

גם כאן, אני ממש לא יחידה. רבים מחברינו, אלו שגדלו איתנו באותה ערוגה ממש, או בערוגות הסמוכות לה, ואפילו במרוחקות ממנה נהגו כך.  מעולם, לא ביקשנו הכרת תודה או הוקרה, ממש כמו סבתא שלי בתורה, או דור ההורים שלנו בתקופתם.

לכן, לא התפלאנו, ואפילו שמחנו והתמלאנו גאווה כאשר שלושת ילדינו, כל אחד בתורו, קמו ועשו את אותם הדברים בדיוק. הדריכו בתנועה, התנדבו היכן שצריך וראוי, יצאו לשנת-שירות לפני הצבא, התגייסו, ועשו את המקסימום במסגרת שירותם הצבאי.

כשהם התגייסו, שוב התנדבנו, שנינו, כהוריהם לשרת כ "תומכי לחימה". לא תומכי לחימה במובן הצהל"י המצומצם, המגדיר כך מקצועות צבאיים מסוימים , אלא תמכנו, כמו שמרבית קוראיי תמכו ותומכים בילדיהם המשרתים בצבא, באופן מלא מתוך אמונה שלמה, והנה עוד שם אפשרי וראוי לפוסט-"תומכת לחימה".

אפינו עוגות ועוגיות, שלחנו חבילות, השלמנו מזון שצה"ל לא ניפק, קנינו ציוד נחוץ שצה"ל מעולם לא סיפק, שלחנו גרביים, פלסטרים ומשחות. הגענו לפינות מרוחקות ונידחות, פתחנו שולחנות והבאנו קופסאות. החזרנו לבסיס, הוצאנו לכביש, הבאנו אל התחנה המרכזית או לתחנת הרכבת, וגם החזרנו. כיבסנו, תלינו, ייבשנו, גיהצנו, קיצרנו, תפרנו, הצרנו, הורדנו והחזרנו את הסיכות, יישרנו את הדרגות, שמנו כמו שצריך את השרוך, התג והאותות. קנינו גופיות לבנות קצרות וארוכות, גם בחאקי, וגם נעליים גבוהות. לפעמים מרוב התנדבות גם הגדלנו , אפילו שלא נדרשנו, ולא ישנו בלילות. בקיצור, לאורך כל השנים בהם ילדינו שרתו, עמדנו בדום מתוח, ובלב פתוח, מתוך אמונה שככה צריך.

לכן, זה לא כל-כך נעים להיות האמא שקמה ומודה שבמהלך כל חופשת סוף השבוע, כשהגיעו הביתה, זה לא היה שיא האושר, לעסוק בפרוק והרכבה. לא של הנשק, את זה הם עשו בעצמם, אלא של התיק הגדול. היו מוצאי שבתות, כשעמדתי לצד הקרש אגב החלקת המגהץ על המדים, אחרי קיפול ערימת הכביסה הגדולה של חיילת, או שתיים, ושאלתי את עצמי בלב, ובשקט כמובן: האם אחרי כל כך הרבה שנות עצמאות ומדינה  זה הכרחי? האם עוד לא הגיע הרגע שצה"ל יתחיל לספק למשרתיו, בטח ביחידות המרוחקות והקרביות את כל השירותים הטכניים שאמא או אבא מתנדבים לתת באהבה, כי זה הילד שלהם והם רק רוצים שיהיה לו טוב, תמיד.

הייתי מאוד שמחה לראות את החיילים והחיילות שבים הביתה או יוצאים ממנו, רק עם נשקם האישי ותיק יד קטן, ולא כמו שהם נראים כיום, כמו "צבי נינג'ה" אימתניים עם תיקי הגב הגדולים המוענקים להם בסיום התיכון על ידי בית- הספר, המועצה או העירייה, כשהם מנסים לאזן את עצמם איתו ועם כובד משקלו, או למצוא לו מקום בלי שיאבד בין קרונות הרכבת או בבטנו הלא רכה של האוטובוס.

תדמיינו לכם לרגע ,רק לשנייה, מכבסה צבאית איכותית מתפקדת בכל יחידה. כמו בקיבוץ למשל, כאשר לכל חייל יהיה מספר לבגדים ושקית לגרביים ולתחתונים, עם ריח טוב של כביסה, ומייבש שמרכך את הכבסים. אתם יודעים אולי אפילו איזו מעגילה שתיישר את מדי הב' הכבדים, ואם לא הגזמתי אז אולי אפילו איזה אזרח או אזרחית עובדי צה"ל שיחליקו עם מגהץ את הצווארונים.

אתם מבינים, כאמא לחיילים בשירות, לא הייתי יכולה להגיד משהו מעין זה, שכן מיד הייתם עשויים לחשוד בי, או חלילה להאשים אותי בהשתמטות, או בהסתה למרד, כמו שלימדו את כולנו בטירונות. או גרוע מזה כאמא לא טובה, או לא מספיק טובה. אז כמו כל האימהות, גם אני נשבעתי לעצמי שרגע אחרי שהילדים ישתחררו אני אגיד בקול רם את כל המילים הנכונות, החכמות והצודקות ואצעק את כל הצעקות  על תפקוד המטבח ביחידות, התנהלות מערכת הבריאות הצבאית, או תנאי השירות ביחידות. וכמו כולן ברגע שהילדים השתחררו, ברכתי "שהחיינו", התסכול שכך, והתגבשה ההחלטה לשתוק, כי אם כל השירות לא קיטרתי, אז למה עכשיו להתחיל?

אז למה אני בכל זאת  מתחילה היום? כי כאשר בני הצעיר, שכבר הספיק בינתיים להשתחרר, התגייס, הסתבר לנו שאנחנו נמצאים בתקופה חדשה. ההיגיון כנראה בכל זאת כבר התגייס, והצבא התחיל להבין כי הגיעה העת לתת משהו בתמורה לאלו שבוחרים לשרת כלוחמים קרביים, במציאות בה רבים אחרים בוחרים לשרת ביחידות עורפיות או "נחשבות" מהסוג שייתן להם מקצוע רב ערך ושכר באזרחות, וחיים קצת יותר נוחים במהלך השירות. בדמות המיזם  "ממדים ללימודים" בו יינתן לכל חייל קרבי שהוכיח התמדה ורצינות ,מימון ללימודי תואר ראשון (או שני שליש ממנו) . זה ממש נשמע לי כנתינה הולמת שרוצה המדינה להעניק ללוחמיה, לא רק בכסף, אלא גם באמירה- אנחנו מעריכים ומוקירים את עשייתכם, ושמחים לתגמל אתכם עליה". והנה, במהלך השנה האחרונה הודיעו בתקשורת שעומדים לבטל את הפרויקט ומימונו. כצפוי, קמה צעקה גדולה, ולאחריה הרגיעו את כולנו באמירה :"לא מבטלים את הפרויקט". "יופי" אמרנו, "הבטיחו וגם מקיימים". (למרות שאלו שהבטיחו להם את היונה, עדיין מחכים)

השבוע שוב נדהמתי לשמוע, שהפרויקט אכן הוחזר, רק הוא "על תנאי". ומהו התנאי?  180 שעות התנדבות אותן יצטרך לתת מקבל המלגה. ישבתי בבית, שמעתי את הדיווח וחשבתי לעצמי. איך הם בדיוק רוצים שהילד (אין מה לעשות, לוחם לוחם, אבל אצלי הוא בן- הזקונים) ייתן שעות. אני הרי קצת מכירה את הסטודנטים שרצים להם משיעור לשיעור, ומפרנסת סטודנטים זמנית לאחרת, מנסים להדביק את הזמן ואת השנים החסרות לעומת כל צעיר אחר בעולם (כשהספציפיים שלי , ושל רבים אחרים עוד נתנו שנת התנדבות מלאה לפני הצבא), עם תקופת מילואים שנופלת בדיוק על תקופת בחינות, צורך במועדי ג',  ואולי "על הדרך" גם מלחמה קטנה או מבצע בעזה.  וזה, גם כשההורים ממילא מממנים את יתרת שכר הלימוד, שכר הדירה ועוד אי אלו הוצאות.

אז אמרתי לעצמי, מה שכל אמא אחרת בטח היתה אומרת : "אם זה התנאי, אולי אני אתן את השעות במקומו" הרי לו, מן הסתם יהיה קצת יותר קשה להתנדב, אבל אני לעומתו קצת יותר פנויה, ואת התארים שלי כבר עשיתי (וגם את הבגרות).  אחרי עוד רגע של הרהור הבנתי את המשמעות העמוקה של היותי "תומכת לחימה".

אז הנה שם נוסף בו אולי הייתי צריכה לקרוא לפוסט "ממדים ללימודים". למה לכל הרוחות צריך להתנות בדיעבד מתנה שכבר ניתנה? למה צריך לקחת את מעט הגאווה שחש לוחם בצה"ל או הוריו, שהנה המדינה מעריכה אותו ואת עשייתו? למה צריך לבקש בדיעבד התנדבות ממי שכבר נתן ונתן, וזאת שלא בשביל לקבל תמורה, כי הרי היה עושה את אותו דבר בדיוק מתוך אמונה, גם לו לא היתה מובטחת המתנה מלכתחילה? ולמה אתם "השלטונות" חושבים שההורים תמיד יעמדו מאחור נכונים לזנק אל ההתנדבות הבאה?

אתם מבינים שלא רק את צעקתי האישית אני צועקת. אנחנו נשמח לממן  לבננו כל לימודים בהם יבחר כמו שמימנו לאחיותיו הבוגרות. תואר ראשון וגם שני, ואם ירצה גם שלישי, אפילו בלימודים של ה"ביוקר". נעשה את זה באהבה עבורו, בדיוק כמו שעשינו את כל שאר הדברים, כי ככה זה הורים. אבל מה בדיוק המסר של הצבא והמדינה?

כשהמסרים מתבלבלים, ולא ממש ברור מה אומרים, ומה מתכוונים, ומה רוצים, ומה נותנים, ובמי תומכים, וממי לוקחים, אז גם לוחם של סיירת נבחרת יכול להימנע מלחתור למגע ולהשיב אש לתוקף שמאיים באופן ממשי על חייו.

זה בנפשנו (ולא אמרתי מילה וחצי מילה על חרדים, או דברים אחרים)

אז מה שנותר לי לקוות, זה שבעקבות  הפוסט לא ישאירו אותי לסגור שבת, לא חלילה ידיחו אותי מהאימהות, ואולי יחשבו עוד קצת.

_________________

בצילום, הפח ביער הצמוד למחנה בנחל-עוז, עליו כתוב מה שלחיילים צעירים אסור להגיד, אבל לפחים מותר "כמה עוד?" יער בו גם אנחנו פתחנו לא מעט שולחנות בלא מעט שבתות ללא מעט חיילים-באהבה.