סיפור שמתחיל ביום אוקטובר חמים וקייצי, והזיכרון של כותבת הבלוג שמתעורר נוכח שלט חוצות, המזמין לבוא ולרכוש מגפי גשם במחיר מוזל. על השנים בהם היה חורף, היה גשם, ובעיקר היה הרבה בוץ במושב נהלל.

סיפור על תחנה לבנה, שכמותה היו פזורות רבות ברחבי עמק- יזרעאל, המזרחי והמערבי. הסיפור עושה דרך ארוכה על- פני שנים ומרחבים. הוא מתחיל בשנות הארבעים בה נבנו התחנות, פה בעמק, וגם מסיים כאן, רק עובר מצדו האחד של העמק לשני, וגם מבקר בתל-אביב, ואפילו בחוף המזרחי וגם המערבי של ארה"ב. הכל כתוב בחיוך קליל של יום קיץ חם במיוחד

אין כפר בעולם, שמכבד את עצמו, שאין לו "סינימה" משלו. לנו בנהלל, היה גם היה, ועדיין ישנו. "בית העם" ניצב במרכז הכפר מחכה בשיממונו לתיקונו, ובינתיים, מה שנשאר לנו, זה להתרפק על הזיכרונות. מוזמנים לצפות איתי בסרטים שלי. מסתבר שגם כשהקולנוע היה בשחור לבן, החיים היו מלאי צבע.

למרות שכותרת הפוסט אולי נשמעת לכם כמו שם של קיבוץ, או של גדוד שריון מסתער, היא ממש לא. היא ראשי התיבות של משהו מכובד לא

השנה "יום האשה", שלמדנו להכיר אותו כאן בארץ, מהנשים שעלו מ"ברית המועצות לשעבר", הוא יום עצוב ,בגלל מה שעובר עליהן שם ב"מולדת הרחוקה". אני הרחקתי עוד יותר, לאותה מולדת, ולשתי הסבתות שלי שבאו ממנה לפני קרוב למאה שנה, ומספרת סיפור עצוב על אחת מהן, שעברה מה שחלמנו בתמימות שההיסטוריה לא תביא לנו יותר, נדודים, תלישות ופליטות.

השבוע, הלך לעולמו במפתיע גבי גלבר ז"ל, חבר איתו חלקתי את קורס קציני הקשר, אותו סיימנו בדיוק לפני 42 שנה. מותו הכה גם אותנו ,חבריו בתדהמה, ובכל זאת, בחרתי לספר לזכרו סיפור מחויך מאותה תקופה, הקשור בדמותה של מלכת היופי, אילנה שושן. יהי זכרו של גבי ברוך!

מספר מילות זיכרון ספונטניות שכתבתי ב"פייסבוק" ביום פטירתו של עפר אבירן, בן וחבר נהלל, שהדריך שימר והנחיל לרבים את יפיה ייחודה ומורשתה .

דברי הספד ספונטניים שיצאו מתוך הלב לזכרו של אריק נחמקין, שהיה לא רק שר החקלאות, חבר כנסת ומזכ"ל תנועת המושבים, אלא השכן מעבר לכביש בנהלל, והטרמפ של לתל-אביב בתקופת הצבא. הדברים נכתבו ביום פטירתו ה 24.11.21, ומשולבים בהם תצלומיה המופלאים של מרינה פורמן לוי-צלמת חקלאות

סיפור על פגישה מאוחרת של חיילת עם המח"ט שלה, שעוררה את זיכרון הפגישה הקודמת שלהם שהתרחשה לפני יותר מארבעים שנה. סיפור ששופך אור מחויך על שירות הבנות בצה"ל, כמו על דמותם של חלק מהמפקדים בו.

לעתים, לצד זיכרון האירועים הגדולים, מה שנשאר, זה להעלות חיוך ולצחוק לזכר הרגעים הקטנים, בעיקר למי שהיתה ילדה בת שמונה במלחמת ששת הימים, כשהכל עוד היה טוב, לפני שנפלו על המשפחה הימים הקשים.

לכבוד "יום ירושלים" בחרתי להביא הפעם את סיפורה של אמי, מלכה וולף ז"ל, לבית בביוף על ילדותה בשכונת הבוכרים , כפי שסיפרה באחת השנים בערב שנערך במועדון בנהלל, ונרשם על ידה לפרסום בעלון הכפר

בוודאי תשאלו את עצמכם למקרא הכותרת:" מה הקשר בין סיפור על רות לל"ג בעומר? " אם תנקטו בלשון קצת פחות עדינה, תוסיפו: "מה המושבניקית החילונית הזו בכלל מבינה". אבל אם תעקבו אחר הסיפור, תראו עד כמה הכל קשור.

בימים אלו, שכבודה של הכנסת ומעמדה קצת פחת, בחרתי לכתוב משהו על הכנסת הראשונה, כדי לנסות ולהעלות במעט את קרנו של זה המוסד . האמת

סיפור גבורתו של חלל צה"ל ראובן בביוף ז"ל שנפל במהלך תקופת מלחמת ההתשה, בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. הגבורה עליה אני מספרת כאן, היא גבורת הרצון, וכוח הרצון שהתגלמו באישיותו של ראובן, בן העדה הבוכרית ויתום מהוריו בנופלו. היה אחיה הצעיר
של אמי מלכה ז"ל

כמו שיש במסורת היהודית את "עשרת ימי תשובה" בין ראש השנה ליום כיפור, כך יש במסורת הישראלית את "עשרת ימי ישראליות" או "עשרת ימי תודה" או "עשרת ימי גאווה" בין מוצאי פסח למוצאי יום העצמאות. עליהם אני כותבת מעט כאן, מנקודת המבט שהיא כולה שלי.

השואה היא הסיפור של כולנו. היא מרכיב מכונן בסיפור הישראלי. סיפורי הפעם מתאר איך הבנתי עד כמה השואה היא הסיפור שלי, וזאת ממרחק הדורות. ומאפשר את הבנת סיפור הציונות כולה, דרך הסיפור המשפחתי שלי , משפחת וולף מטרנוב שבגליציה.