בימים שבהם למילים רגילות אין מילים, בחרתי לשלב לכבוד ט"ו בשבט, התייחסות לחלק מתורת ימימה אביטל ז"ל, המדבר על הקשר העמוק בין החקלאי לאדמתו, אבל כל אחד מאיתנו "כמו חקלאי" תמונת הפתיח צולמה בשדות קיבוץ רעים לפני ימים אחדים על ידי האמנית מרינה פורמן לוי.

סיפור שתחילתו בשיחה שעורך אב לבתו ערב גיוסה לצה"ל, בה הוא מספר על מעשייה עם הנחיות מעשיות, כפי ששמע מלוי אשכול, הרבה שנים לפני שהיה ראש ממשלה, על תרנגולת שאולי תחסר בסוף העולם, ויישומה המעשי בהיותה של המתגייסת הצעירה, צוערת בקורס קציני קשר בבה"ד 7. ועל כל השאר תקראו בסיפור

סיפור קליל, המביא זיכרון מלפני ארבעים שנה, ביקור סאדאת בישראל, והיותה של הכותבת, אז נערה מתנדבת ב"שנת שרות" בעיירה צפונית, ולעתיד מורה להיסטוריה בתיכון בעמק, והכל כרגיל, בנושא.

יש אירועים בחיים, שכאשר מציינים את יום השנה להתרחשותם, בעיקר אם זה מספר עגול, אתה עוצר ונזכר, או שואל את עצמך, או את האחרים-איפה הייתי כאשר התרחש?  השבוע ציינו 40 שנה לביקורו של סאדאת בישראל. בטח שאני זוכרת איפה הייתי אז, ואתם מבינים שאני גם הולכת לספר לכם על זה, אבל אי אפשר שלא לבנות מזה סיפור יפה…

דברי הספד לסופר מאיר שלו, עם פטירתו מהזווית האישית שלי, כבת למשפחה שכולה שאיבדה את דודה, לוחם סיירת גולני, ראובן בביוף ז"ל באותה תקרית בה שלו נפצע קשה בנובמבר 1967

חילופי הרמטכ"לים אתמול, שלחו אותי לזיכרון שכתבתי כאשר רא"ל כוכבי נכנס לתפקידו, וגדי אייזנקוט עזב את המטה הכללי. זיכרון בו סיפרתי על הרמטכ"ל "שלי" רפול-רפאל איתן, והכל בהומור קל, דרך עיניים של סגן צעירה בתפקיד שעד אותו רגע נחשב ,"גברי", והסתבר שגם אשה קטנה, יכלה למלא בהצלחה. בהצלחה לכולנו וגם לרמטכ"ל החדש, רב אלוף הרצי הלוי

סיפור על אתרוגים מהסוכה בנהלל לפני הרבה הרבה שנים, ובתוכו, גם כל שאר המינים. כמו תמיד, ובטח בסוכות, אתם מוזמנים

השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. אביא כאן את זיכרונותיי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.

בימים שמיד לאחר מלחמת יום כיפור, נכנס מושב נהלל ל"שגרת חירום" ובמהלכה נדרש הנוער הצעיר בכפר להשקיף ממגדל המים על שדות המושב כדי להתריע ולמנוע הצתות. אספר כאן בהומור מה התרחש במהלך המשמרת של שתי נערות מעט רעבות ולחוצות, שאחת מהן היתה אני.

פוסט ליום האזכרה לנופלים במלחמת יום כיפור. נכתב במהלך תקופת הקורונה והסגרים, בה נבצר מאנשי נהלל, כמו במקומות אחרים ברחבי הארץ לעלות ולקיים את האזכרה לנופלים בבית הקברות

סיפור פשוט על כביסה. כמו שבאוכל ובכביסה של אמא יש כל כך הרבה מעבר לכביסה , כך גם היתה "כביסת החיילים" בקיבוץ גניגר של פעם, הבית ממנו בא בעלי, ושהיה גם לי לבית לתקופה קצרה לפני כארבעים שנה.

אני מספרת על סיור ב"משכן האמנות" בעין חרוד, לא מנקודת מבט של מבינה באמנות, אני לא. אלא מעין של בת העמק וחובבת היסטוריה ישראלית, תרבות, חום, כוונה, אותנטיות, סיפור טוב, ולא פחות, קפה ועוגה טובים מאוד. לכן הפעם, יהיו יותר תמונות ממילים, אבל במקרה הזה, זה רווח נקי.

סיפור שמתחיל ביום אוקטובר חמים וקייצי, והזיכרון של כותבת הבלוג שמתעורר נוכח שלט חוצות, המזמין לבוא ולרכוש מגפי גשם במחיר מוזל. על השנים בהם היה חורף, היה גשם, ובעיקר היה הרבה בוץ במושב נהלל.

סיפור על תחנה לבנה, שכמותה היו פזורות רבות ברחבי עמק- יזרעאל, המזרחי והמערבי. הסיפור עושה דרך ארוכה על- פני שנים ומרחבים. הוא מתחיל בשנות הארבעים בה נבנו התחנות, פה בעמק, וגם מסיים כאן, רק עובר מצדו האחד של העמק לשני, וגם מבקר בתל-אביב, ואפילו בחוף המזרחי וגם המערבי של ארה"ב. הכל כתוב בחיוך קליל של יום קיץ חם במיוחד

אין כפר בעולם, שמכבד את עצמו, שאין לו "סינימה" משלו. לנו בנהלל, היה גם היה, ועדיין ישנו. "בית העם" ניצב במרכז הכפר מחכה בשיממונו לתיקונו, ובינתיים, מה שנשאר לנו, זה להתרפק על הזיכרונות. מוזמנים לצפות איתי בסרטים שלי. מסתבר שגם כשהקולנוע היה בשחור לבן, החיים היו מלאי צבע.