קראתי לפוסט אי שם בבקעה, כמו שיכולתי לקורא לו אלף זמר ועוד זמר, אבל באמת הפוסט מספר על מסע בבקעה כמו על מסע בזמן דרך מחקר אקדמי, שירים לריקודי עם, יישובים בשטח, וזיכרונות מנסיעות עם אבא.
סיפור על אהבה ששופך אור. חיבור בין ספרות להיסטוריה, חיבור בין פרטי לכללי, ביני לבין עברי. דברים שנכתבו בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז, והשורה הקטנה בדפי ההיסטוריה והספרות לה זכה סבי, שלא זכיתי להכירו.
איך כל המושגים החדשים הללו: "מלכת הגמביט", "זרה", "שעת נעילה", וגם "נטפליקס" ו "ערוץ" ממלכתי מצטרפים להם למושגים כמו: "כור היתוך", "מיזוג גלויות", "רב תרבותיות" אהבתי להיסטוריה, ל"לחם ושעשועים" וימי הקורנה
השילוב של מערכת בחירות שמתנהלת לפתחנו, ומשטחי הכותנה הנמצאים בכל אחד מהמשקים בעמק ולאורך כבישיו, לקחו אותי לשנים אחרות, בהן משטחים אלו היו פניה של מערכת הבחירות, לפחות בצד אחד של המפה. יצאתי לראות מה חושבות העגלות בלילות, וגם בימים.
השנה בחרתי לכתוב ליום הזיכרון לא על הנופלים, אלא על הנושאים במלאכת התמיכה במשפחות ונשיאת הזכר והזיכרון, דרך דמותה המיוחדת של "הפקידה של הסיירת" שאותה זכיתי להכיר בערבות נפילתו של דודי ראובן בביוף, אחיה הצעיר של אמי שהיה לוחם בסיירת גולני.
