סיפור על הפיחות במעמד המורה בחברה הישראלית, דרך סיפורו של מורה מתחזה למתמטיקה , שעבד באחד מבתי הספר התיכוניים בעמק יזרעאל, בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ושבה את לב תלמידיו בדרכים מגוונות מאוד, והרס לחלק מהם את ידיעת המתמטיקה עד היום. כן-הוא היה המורה שלי.

סיפור קליל, המביא זיכרון מלפני ארבעים שנה, ביקור סאדאת בישראל, והיותה של הכותבת, אז נערה מתנדבת ב"שנת שרות" בעיירה צפונית, ולעתיד מורה להיסטוריה בתיכון בעמק, והכל כרגיל, בנושא.

יש אירועים בחיים, שכאשר מציינים את יום השנה להתרחשותם, בעיקר אם זה מספר עגול, אתה עוצר ונזכר, או שואל את עצמך, או את האחרים-איפה הייתי כאשר התרחש?  השבוע ציינו 40 שנה לביקורו של סאדאת בישראל. בטח שאני זוכרת איפה הייתי אז, ואתם מבינים שאני גם הולכת לספר לכם על זה, אבל אי אפשר שלא לבנות מזה סיפור יפה…

השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. אביא כאן את זיכרונותיי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.

הפעם אני מדברת על "קול קורא", שהוא גם מונח מוכר בהוראת ההיסטוריה לבחינות הבגרות, תחום שבו אני עוסקת לפרנסתי, וגם מביאה קול קורא משלי, המבקש מתלמידים שזקוקים לעזרתי, להקדים ולהגיע אלי כדי לשפר את הציון שלהם בהיסטוריה, וגם להיות מוכנים בזמן למבחן המסכם

משהו על הוראה בימי קורונה. או איך הפכה המחלבה שבמרכז הכפר לבית ספר לכל דבר, או לפחות לדבר הכי בית-ספרי שיכול להיות בתקופה מורכבת ומבולבלת שכזו. וכמו תמיד בהוראה-איך הנערים עשו לי בית ספר, ועוד יעשו לכולנו

סיפור על אהבה ששופך אור. חיבור בין ספרות להיסטוריה, חיבור בין פרטי לכללי, ביני לבין עברי. דברים שנכתבו בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז, והשורה הקטנה בדפי ההיסטוריה והספרות לה זכה סבי, שלא זכיתי להכירו.

השילוב של מערכת בחירות שמתנהלת לפתחנו, ומשטחי הכותנה הנמצאים בכל אחד מהמשקים בעמק ולאורך כבישיו, לקחו אותי לשנים אחרות, בהן משטחים אלו היו פניה של מערכת הבחירות, לפחות בצד אחד של המפה. יצאתי לראות מה חושבות העגלות בלילות, וגם בימים.