דברי הספד לסופר מאיר שלו, עם פטירתו מהזווית האישית שלי, כבת למשפחה שכולה שאיבדה את דודה, לוחם סיירת גולני, ראובן בביוף ז"ל באותה תקרית בה שלו נפצע קשה בנובמבר 1967

פוסט ליום האזכרה לנופלים במלחמת יום כיפור. נכתב במהלך תקופת הקורונה והסגרים, בה נבצר מאנשי נהלל, כמו במקומות אחרים ברחבי הארץ לעלות ולקיים את האזכרה לנופלים בבית הקברות

השנה "יום האשה", שלמדנו להכיר אותו כאן בארץ, מהנשים שעלו מ"ברית המועצות לשעבר", הוא יום עצוב ,בגלל מה שעובר עליהן שם ב"מולדת הרחוקה". אני הרחקתי עוד יותר, לאותה מולדת, ולשתי הסבתות שלי שבאו ממנה לפני קרוב למאה שנה, ומספרת סיפור עצוב על אחת מהן, שעברה מה שחלמנו בתמימות שההיסטוריה לא תביא לנו יותר, נדודים, תלישות ופליטות.

בערב תשעה באב, סיפור חילוני, עם הרבה מקומות קדושים, שאלה עקרונית לטיבו של היום לאחר מלחמת ששת הימים, וזיכרונות מאלבום התמונות

לכבוד "יום ירושלים" בחרתי להביא הפעם את סיפורה של אמי, מלכה וולף ז"ל, לבית בביוף על ילדותה בשכונת הבוכרים , כפי שסיפרה באחת השנים בערב שנערך במועדון בנהלל, ונרשם על ידה לפרסום בעלון הכפר

סיפור גבורתו של חלל צה"ל ראובן בביוף ז"ל שנפל במהלך תקופת מלחמת ההתשה, בפעילות מבצעית בבקעת הירדן. הגבורה עליה אני מספרת כאן, היא גבורת הרצון, וכוח הרצון שהתגלמו באישיותו של ראובן, בן העדה הבוכרית ויתום מהוריו בנופלו. היה אחיה הצעיר
של אמי מלכה ז"ל

הפעם הסחת דעת מהמצב הכללי עם סיפור על מאכל עדתי, כמו שהוא גם סיפור על פנטסיה שהתגשמה, עם הרבה בצק, דלעת, תבלינים, געגוע לטעם ולפעם ויכולת לספר סיפורים.

סיפור על אהבה ששופך אור. חיבור בין ספרות להיסטוריה, חיבור בין פרטי לכללי, ביני לבין עברי. דברים שנכתבו בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז, והשורה הקטנה בדפי ההיסטוריה והספרות לה זכה סבי, שלא זכיתי להכירו.

השנה בחרתי לכתוב ליום הזיכרון לא על הנופלים, אלא על הנושאים במלאכת התמיכה במשפחות ונשיאת הזכר והזיכרון, דרך דמותה המיוחדת של "הפקידה של הסיירת" שאותה זכיתי להכיר בערבות נפילתו של דודי ראובן בביוף, אחיה הצעיר של אמי שהיה לוחם בסיירת גולני.