אפליקציה-היא מילה ישנה, שלבשה משמעות חדשה. על כמה מהאפליקציות אליהן נחשפתי לאחרונה, כשאחת מהן, "גט טקסי", אף הביאה לי חוויות מרגשות כסבתא חדשה אני כותבת בפוסט זה. מסתבר שלא הכל ניתן ללמוד דרך האפליקציות בלבד, מסתבר שיש דברים, שרק מסורת ידע וניסיון של דורות יכולים להם.
סיפור על הפיחות במעמד המורה בחברה הישראלית, דרך סיפורו של מורה מתחזה למתמטיקה , שעבד באחד מבתי הספר התיכוניים בעמק יזרעאל, בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ושבה את לב תלמידיו בדרכים מגוונות מאוד, והרס לחלק מהם את ידיעת המתמטיקה עד היום. כן-הוא היה המורה שלי.
בטח תוהה הקורא הממוצע בליבו, מדוע הכותבת מתחילה בתיאור המימונה השלישית שלה, ומה התרחש בראשונה או השנייה, ולמה היא עושה זאת דווקא עכשיו. התשובה העצובה מקדישה את הפוסט לזכרה של עליה דהאן ז"ל שהובאה היום למנוחת עולמים בשלומי בנוכחות בני משפחתה בלבד, בהתאם להוראות פיקוד העורף ולזכרו של אברהם בעלה ז"ל שנפטר רגע לפני הקורונה.
סיפור על תכונה משפחתית, ולא דווקא גנטית-נחישות. על האהבה לשלמה ארצי שיריו והופעותיו, ועל פרשית העלמות עלומה שנפתרה לה בדרך לא צפויה, בדרך חזרה מהופעה של שלמה ארצי.
הפוסט השני, והשבוע על מנהג יפה שהיה נהוג בנהלל, שחוגגת היום 96 שנה לייסודה, קנייה משותפת של מתנת חתונה מהציבור כולו לנישאים החדשים.
סיפור שתחילתו בשיחה שעורך אב לבתו ערב גיוסה לצה"ל, בה הוא מספר על מעשייה עם הנחיות מעשיות, כפי ששמע מלוי אשכול, הרבה שנים לפני שהיה ראש ממשלה, על תרנגולת שאולי תחסר בסוף העולם, ויישומה המעשי בהיותה של המתגייסת הצעירה, צוערת בקורס קציני קשר בבה"ד 7. ועל כל השאר תקראו בסיפור
סיפור שמבהיר במה קשור סוס לתיקשור, והכל, בסטודיו "בדים מדברים" של כותבת הבלוג.
סיפור קליל, המביא זיכרון מלפני ארבעים שנה, ביקור סאדאת בישראל, והיותה של הכותבת, אז נערה מתנדבת ב"שנת שרות" בעיירה צפונית, ולעתיד מורה להיסטוריה בתיכון בעמק, והכל כרגיל, בנושא.
יש אירועים בחיים, שכאשר מציינים את יום השנה להתרחשותם, בעיקר אם זה מספר עגול, אתה עוצר ונזכר, או שואל את עצמך, או את האחרים-איפה הייתי כאשר התרחש? השבוע ציינו 40 שנה לביקורו של סאדאת בישראל. בטח שאני זוכרת איפה הייתי אז, ואתם מבינים שאני גם הולכת לספר לכם על זה, אבל אי אפשר שלא לבנות מזה סיפור יפה…
איך בסיומה של חופשה חלומית ברודוס פגשתי מוכר חזיות, גבר, וזכיתי לשרות הטוב ביותר אי פעם בחנות לבני נשים, וגם לחבר מקומי, ובעיקר לסיבה טובה מאוד לשוב לרודוס.
לכל אחד יש את היווני שלו. לי יש את "מוכר החזיות היווני שלי", והאמת, היססתי לא מעט לפני כתיבת הפוסט הזה. כי זה נשמע מעט אינטימי, אפילו הרבה אינטימי. אבל זה פוסט ממש לא….
מן הסתם בטח שמעתם את המושג "יום כביסה", אבל מאמא שלי, למדתי מושג אחר, והוא "אוכל של יום כביסה". אמא נולדה בארץ, להורים שעלו מבוכרה, כן, בוכרים. בני העדה הבוכרית מצטיינים בכל מיני תכונות ומעלות, אבל לעניות דעתי התכונה הטובה והחשובה בעדה הבוכרית, היא האוכל.
אז למה זכיתי להכיר את המושג "אוכל של יום כביסה"? כי יש מאכל בוכרי אחד שאני אוהבת במיוחד, והוא ה"שולה". לא שולה כמו "שולה מעפולה", לא שולה כמו "שולה הפנינים", אלא פשוט שולה, כמו תולה או חולה.
חילופי הרמטכ"לים אתמול, שלחו אותי לזיכרון שכתבתי כאשר רא"ל כוכבי נכנס לתפקידו, וגדי אייזנקוט עזב את המטה הכללי. זיכרון בו סיפרתי על הרמטכ"ל "שלי" רפול-רפאל איתן, והכל בהומור קל, דרך עיניים של סגן צעירה בתפקיד שעד אותו רגע נחשב ,"גברי", והסתבר שגם אשה קטנה, יכלה למלא בהצלחה. בהצלחה לכולנו וגם לרמטכ"ל החדש, רב אלוף הרצי הלוי
סיפור לחנוכה שיש בו הכל. עבר הווה עתיד. לאומי, דתי ציבורי ופרטי.
לכבוד מונדיאל 2022 מצאתי פוסט שכתבתי בזמן מונדיאל 2018, הרבה דברים השתנו בעולם בין שני המונדיאלים הללו, אבל הדקה ה-70 נשארה הדקה השבעים, ועליה אני כותבת. כן, אני כותבת על כדורגל, מזווית נשית ביקורתית שטרם פגשתם.
סיפור שהמספר שלוש מככב בו לא מעט, איך לידתה של נכדתי השלישית לקחה אותי יותר משלושים ושלוש שנים אחורה, ואיך הבנתי ממרומי גילי השלישי, שאני כפי הנראה ילדתי את שלושת ילדיי בעולם השלישי, תוסיפו לזה גם קורונה שלוש פעמים, למרות שלושת החיסונים, ובכלל…
סיפור לפתיחת שנת הלימודים האקדמית שיש בו כמעט הכל. אוניברסיטה מכובדת עם אולמות גדולים וסטודנטים קטנים, הרצאות מרתקות ומרצים מגוונים, ובכל זאת, אי אלו שינויים שחלו במהלך השנים.
בימים שמיד לאחר מלחמת יום כיפור, נכנס מושב נהלל ל"שגרת חירום" ובמהלכה נדרש הנוער הצעיר בכפר להשקיף ממגדל המים על שדות המושב כדי להתריע ולמנוע הצתות. אספר כאן בהומור מה התרחש במהלך המשמרת של שתי נערות מעט רעבות ולחוצות, שאחת מהן היתה אני.
אוקטובר פסט הוא פסטיבל גרמני עם הרבה בירה. בשנים האחרונות הוא מהגר לאט לאט לישראל. כותבת הבלוג, הגיעה אליו לגרמניה , לפני כ 30 שנה, מבלי להתכוון כלל, וזאת אגב נסיעה ראשונה של הורים צעירים לשתי בנות קטנות להתאווררות קצרה באירופה. רוצים לשמוע עוד? מוזמנים לקרוא מה קרה
הימים הללו, ה"ימים הנוראים", הם התקופה בה אנו עוסקים שוב ושוב בנושא התשובה. הסיפור שלי שב אל שנים רחוקות, ומביא איתו תשובה. אמנם מעט מוזרה כפי שתגלו, והדרך עד אליה פתלתלה ומסולסלת, אבל תשובה.
סיפור פשוט על כביסה. כמו שבאוכל ובכביסה של אמא יש כל כך הרבה מעבר לכביסה , כך גם היתה "כביסת החיילים" בקיבוץ גניגר של פעם, הבית ממנו בא בעלי, ושהיה גם לי לבית לתקופה קצרה לפני כארבעים שנה.
כל הזכויות שמורות למירב גולדוין
עיצוב האתר: ליאור ליפשיץ | בניה: נטלי אוליאל
