כולנו מפזמים בכל יום הולדת "אין, אין חגיגה בלי עוגה", אז יש חגיגה! ויש גם עוגה! ויש כמה סיפורי יום הולדת שמשתלבים זה בזה. והיות שהעוגה שבסיפור ובתמונה היא "עוקץ הדבורה", יש לנו כאן גם דבש, וגם עוקץ. כרגיל מוזמנים באהבה ובברכת מזל טוב!

סיפור שהיה יכול להיות מאוד פשוט, על בית מעץ שהולך ונבנה לו על עץ תות, במושב נהלל הוותיק שבעמק. אבל הסיפור נעשה מורכב יותר ויותר והעניינים נעשים סבוכים ומפותלים כשמגיעים לענפים ולצמרת, כמו גם לגזע ולשורשים, בעיקר כשכל זה מתייחס גם לאנשים, שחלקם על פי האגדות המקומיות, היו די נחושים וקשים לאורך 101 שנות, חמישה דורות ותוספות שהצטרפו למשפחה עם השנים.

יש מורות לימימה, מורות לחשיבה הכרתית, מורות ברוח ימימה, מורות על פי שיטת ימימה מורות שנעזרות בחומרים של ימימה או מסתמכות עליהן, ועוד הגדרות כאלו ואחרות. אני מספרת לכם כאן איך הפכתי למורה מורשה לתורת ימימה, בהסכמת ישי אביטל בנה של ימימה זצ"ל, ומשלמת לו תמלוגים כחוק, ומזמינה את מי שמתעניינת לפנות אליי(נשים בלבד) 052-3490952

השבוע, ישבנו עם הילדים שלנו, שבינתיים התיישבו בנהלל, ועלו הרהורים, אולי לסבלט את דירתם בכפר בחופשת הקיץ הקרבה, עד מהרה עלה זיכרון הסיבלוט האחרון, בדירה בתל-אביב

סיפור על טבעות נישואין, שלו, ושלה. או בעצם, שלי ושלו. סיפור עם חיוך, בתוך מציאות עצובה. נישואין ופציעה במהלך מלחמת לבנון הראשונה וטבעת נישואין שהתגלגלה

..בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…" הפעם סיפור על יציאת מצרים. לא יציאה אחת, אלא יציאות רבות, גם המצרים משתנות, אבל רוח האדם היא אחת, וכשהכל מומתק לו בקצת טעם של שוקולד, יוצא סיפור מיוחד. מוזמנים לדלג איתי בין התקופות והגלויות בסיפור מתוך הלב לקראת הפסח המתקרב.

הפעם, אין ממש קשר בין הפוסט לתמונה למעט העובדה שבן-גוריון גורב גרביים, חלק מהסיפור מתרחש בדרום, ונחמד ברוח הימים האחרונים לעשות מקום גם לאיש ומורשתו, וגם לשדה -בוקר. אבל באמת, אני מספרת על גרביים, או קווים אישיים שלי (ומחויכים) לביטוי שהיה שגור בהיותי חיילת "תשמרי על הגרביים" הלכה למעשה, לא רק לגביי, אלא גם לגבי ילדיי

לפי שם והכותרת שנושא הפוסט , יש מי שעשוי לחשוב שאני הולכת להתייחס לאחד משיריה של קרול קינג המופלאה. או אולי בכלל לשירו של ניל

העולם רועש ורוגש, מה שלא פיללנו, מתרחש לנגד עינינו ואני באלגנטיות מנותקת כביכול, מספרת לכם סיפורי מעשיות  על קרמבו ועל פלסטר. אבל אתם יודעים, אני הרי מכינה את הפוסט מבעוד מועד, ולך תדע מה יתרחש בעולם המציאות עד שהוא יופץ. אז בחרתי משהו שמצד אחד יגרום לכם לחיוך קל , מצד שני, יזכיר את סבתי, דובה ז"ל , שכל החיים חשבתי שהיא עלתה לפני כמעט שני יובלות מרוסיה, ורק בימים האחרונים אני מבינה עד כמה היא היתה אוקראינית בכלל. ובעיקר משום שכאשר אני צופה במסך הטלוויזיה, ורואה את הילדים הרכים והמנומנמים הללו עם פונפון וורוד מתוק על כובע צמר ותיק גב קטן, בו נמצאים כל ה"אוצרות". הופכים בלי להבין בכלל למה ומדוע באחת לפליטים. אין מה לעשות, אני כבר סבתא וגם חושבת כמו סבתא וליבי נכמר. אז משהו לכבוד כל הסבתות בעולם.

התאריך המיוחד של היום 22.2.22, שחל אחת למאה שנה, הביא איתו לא רק מעט זיכרונות מחויכים על תאריכים מיוחדים, תכנונים מיוחדים ואפילו על הריונות ולידת ילדים, אלא פוסט מותאם שלא מפספס את גודל הרגע

סיפור שיש בו שני שוטרים, שטרם החלטתי מי מהם הטוב ומיהו הרע. אפילו יש בסיפור גם נערה (אחת לפחות). יש וירוס אלים ומגפה נוראה, יש זיכרונות מבית- ספר תיכון ערכי ונחשב בעמק, יש נזיד עדשים מהביל וזר פרחים מהגינה, ויש בקשה ,דרישה או תחינה לחופש וזכות בחירה. ואיך הכל מתיישב לו יחד? כמו תמיד בפוסטים שלי, צריך לצלול פנימה לקרוא בסבלנות ולראות איך בסוף הכל מסתדר.

סיפור (מעט ארוך הפעם-אבל שווה) על סבתא, נסיכות, מתנות, נכדה, קורונה, דרום-אפריקה, קניות, "אשה יפה", הרבה אהבה ובידוד מרצון. בהחלט מתאים וגם משקף את רוח התקופה