סיפור קצר על הורים שמעט (או הרבה) התבלבלו, על ילדה קטנה עם תושייה גדולה, ועל אליהו הנביא בדמותה של אשה, רחל נחמקין ז"ל, והכל במושב נהלל של שנות השישים

בערב תשעה באב, סיפור חילוני, עם הרבה מקומות קדושים, שאלה עקרונית לטיבו של היום לאחר מלחמת ששת הימים, וזיכרונות מאלבום התמונות

לעתים, לצד זיכרון האירועים הגדולים, מה שנשאר, זה להעלות חיוך ולצחוק לזכר הרגעים הקטנים, בעיקר למי שהיתה ילדה בת שמונה במלחמת ששת הימים, כשהכל עוד היה טוב, לפני שנפלו על המשפחה הימים הקשים.

לכבוד "יום ירושלים" בחרתי להביא הפעם את סיפורה של אמי, מלכה וולף ז"ל, לבית בביוף על ילדותה בשכונת הבוכרים , כפי שסיפרה באחת השנים בערב שנערך במועדון בנהלל, ונרשם על ידה לפרסום בעלון הכפר

כמו שיש במסורת היהודית את "עשרת ימי תשובה" בין ראש השנה ליום כיפור, כך יש במסורת הישראלית את "עשרת ימי ישראליות" או "עשרת ימי תודה" או "עשרת ימי גאווה" בין מוצאי פסח למוצאי יום העצמאות. עליהם אני כותבת מעט כאן, מנקודת המבט שהיא כולה שלי.

השואה היא הסיפור של כולנו. היא מרכיב מכונן בסיפור הישראלי. סיפורי הפעם מתאר איך הבנתי עד כמה השואה היא הסיפור שלי, וזאת ממרחק הדורות. ומאפשר את הבנת סיפור הציונות כולה, דרך הסיפור המשפחתי שלי , משפחת וולף מטרנוב שבגליציה.

משהו על הוראה בימי קורונה. או איך הפכה המחלבה שבמרכז הכפר לבית ספר לכל דבר, או לפחות לדבר הכי בית-ספרי שיכול להיות בתקופה מורכבת ומבולבלת שכזו. וכמו תמיד בהוראה-איך הנערים עשו לי בית ספר, ועוד יעשו לכולנו

סיפור על אהבה ששופך אור. חיבור בין ספרות להיסטוריה, חיבור בין פרטי לכללי, ביני לבין עברי. דברים שנכתבו בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז, והשורה הקטנה בדפי ההיסטוריה והספרות לה זכה סבי, שלא זכיתי להכירו.

יש מבנים שנושאים זיכרונות, כל עוד שהמבנה עומד שם, הזיכרון קיים. התחושה שהנה הולכים להשתנות סדרי עולם, והמבנה שהיה שם מאז ומעולם, הולך לקבל חזית חדשה, עורר בכותבת הבלוג זיכרונות ישנים על חינוך, על חיסכון ועל גישה. מוזמנים בבקשה.